"באנטארקטיקה אתה יודע מיד אם אתה מתחבר למקום או שונא אותו"

"אומרים שבאנטארקטיקה, ברגע שדלתות המטוס נפתחות, אתה כבר יודע אם אתה מתחבר למקום או שונא אותו", מספרת ד"ר הגר לנדסמן פלס, חוקרת מהמחלקה לפיזיקה של חלקיקים ואסטרופיזיקה במכון ויצמן, "זה תמיד קיצוני ואין לך דרך לחזות את זה מראש, זה שאתה הרפתקן או אוהב סקי זה לא מספיק, זה משהו הרבה יותר ראשוני כזה. מבפנים. מיד אתה יודע אם כן או לא, ואני הייתי כן".

עוד כתבות שיעניינו אותך:
מסע בעקבות מדריך טיולים מקולקל
איך התחלף ה"פועל" הישראלי ב"מדען"?
מדע על הבר 2018: כל ההרצאות

ד"ר לנדסמן פלס ביקרה באנטארקטיקה כבר שלוש פעמים, ב־2005, 2006 ו־2013, אז בילתה שבוע בנסיעות לעבר היעד הקפוא בגובה של 2,800 מ' מעל פני הים ועוד שלושה שבועות בשטח המדבריות הקפואות תחת כיפת השמים. בשטח עבדה לנדסמן פלס בצוות IceCube, פרויקט המורכב ממערך מרשים של 5,000 גלאי טלסקופ, כל אחד מהם בנפח של קילומטר מעוקב שקבורים עמוק מתחת לשכבות הקרח האנטארקטי. הטלסקופ עוקב אחרי חלקיקי הניטרינו, "שמאפשרים לנו להסתכל רחוק מאוד ביקום, זה דבר אחד. הדבר השני זה שאם עד היום למדנו על היקום דרך פוטונים, חלק אחד מהתמונה, עכשיו גם נפתחת העין השנייה. ניטרינו מגיבים בצורה שונה והם יכולים להשלים לנו את התמונה. ב־IceCube מנסים לעשות אסטרונומיה מסוג חדש. הסתכלות חדשה על האור".

איך אפשר להסביר להדיוט כמוני מה זה חלקיקי ניטרינו ומה הם מלמדים אותנו?

"כשאתה מסתכל על השמש אתה רואה רק את השכבות החיצוניות, הפוטונים, שהם חלקיקים שקל מאוד לעצור. הם מתפזרים ומתפזרים, ונראה שכולם מחוץ לשמש, שמונעת על ידי דלק גרעיני, ומתישהו הדלק הזה ייגמר. ייקח זמן עד שכל הכדור הענקי הזה יתקרר, אז איך אתה יודע שהשמש עדיין בוערת מבפנים? התשובה היא ניטרינו, כי בשונה מפוטונים, קשה מאוד לעצור אותם. אנחנו יכולים לקרוא אותם מתוך השמש, מתוך האמצע שלה. אז יש גלאים שרגישים לניטרינים מהשמש, ועל סמך המדידות האלה, אני יכולה להגיד לך לא לדאוג, השמש עוד מפמפמת".

הפסיכים במעילים האדומים

מלבד IceCube, לנדסמן פלס חברה גם בפרויקט XENON באיטליה, שמנסה לאתר הוכחות לקיומם של חלקיקי חומר אפל, וגם שותפה בתכנון ובפיתוח של פרויקט ניטרינו נוסף בקוטב הדרומי, הבית השני שלה. בין היתר היא גם עבדה על פרויקט מאיץ החלקיקים CERN בז'נבה (ובנוסף לכל היא חברה בקבוצת התיאטרון של מכון ויצמן שמביימת עירית בנדק). עוד בתקופת לימודיה השתתפה בסמינר על פרויקט IceCube, "והראינו שקופיות עם תמונות של הפיזיקאים הפסיכים עם הז'קטים האדומים שעובדים באנטארקטיקה. עשיתי פוסט דוקטורט באוניברסיטת וויסקונסין במדיסון בפרויקט הזה – ואחרי כמה שנים אני הייתי אחד מהפסיכים במעילים האדומים".

איך שורדים את הקור?

"מקבלים את הציוד בניו זילנד. מעילים אדומים וגטקעס וכמה סוגים של כפפות. לי הפריע יותר האוויר היבש, האף מדמם והעור כואב, אני חוזרת ונראית בעשר שנים יותר מבוגרת. הקור פחות מפריע, גם כי מתרגלים, גם כי יש ציוד, וגם כי אתה באנטארקטיקה, בן אדם, מה אתה מצפה שיהיה פה?".

איך נראית שגרת יום עבודה שם?

"אנחנו ברשות עצמנו, אז לצורך העניין הייתי יכולה להיכנס לחדר ולא לצאת עד הטיסה חזרה. אבל כמובן כשאתה שם את רוצה להספיק כמה שיותר. זו עבודה מאוד אינטנסיבית, אין זמן, יש דברים להספיק וההזדמנות הבאה תהיה רק בעוד שנה. עבדתי הרבה בחוץ בבדיקה של גלאים בתחנה וקרוב לתחנה עצמה. בשנה השלישית כבר השתתפתי בבנייה של הדור הבא של הגלאים, קילומטר מהתחנה. שם זה באמת סוף העולם".

מה זה אומר לעבוד בחוץ באנטארקטיקה?

"זה פיזי, מאוד מאוד פיזי. היו פעמים שאי אפשר היה להבריג עם הכפפות העבות אז עבדתי עם הכפפות הדקות וחשבתי שהיד תיפול לי. אבל אני אוהבת את זה, יש תחושה של שליחות".

שליחות עבור האנושות כולה?

"שליחות למען הניסוי, האינטרסים שלך, הפרויקטים שלך, וטובת שיתוף הפעולה, כי אם צריך לחבר כמה כבלים ומוודאים שהגלאי עובד, זה אומר שיש לנו שנה של נתונים".

פיזיקאיות הן זן נדיר

"אתה לבד שם", מספרת לנדסמן פלס – לטלפן הביתה אפשר רק כמה שעות ביום, אין שיחות וידיאו, על טלוויזיה ונטפליקס אין בכלל מה לדבר. "יש פעילויות הזויות כמו פסטיבל הסרטים של הקוטב הדרומי שנערך מדי שנה", היא מספרת בחיוך, "כל מיני קבוצות עושות סרטונים ומציגות".

אלכוהול ומסיבות?

"יש. אני פחות התחברתי, אבל החבר'ה הצעירים יותר, שאין להם משפחה בבית, צריכים את זה. זו חוויה משעשעת לראות אותם יוצאים אפופי אדי אלכוהול ועשן לאור המסנוור, הרי יש אור 24 שעות ביממה".

לא מתחרפנים?

"מתחרפנים. אבל לא קורה לך פה שאתה מתחרפן?".

זו לא חברה שהיא גברית מאוד?

"היית פעם בפקולטה לפיזיקה? אין הרבה נשים בפיזיקה, וככל שעולים בסולם יש פחות מהן. בקוטב עצמו, באנטארקטיקה רוב הנשים הן 'תומכות לחימה', נוהגות בשופל, כל מיני תפקידים כאלה. נשים מדעניות הן זן נדיר".

היו הרמות גבה?

"אני חושבת שכן, כמעט כל אישה מדענית שתדבר איתה תגיד שיש עניין סביב קריירה וילדים, בטח במסעות כאלה. הרגשתי שהיו הרמות גבה, בעיקר כששומעים שיש לי ילדים".

בתור מי שמאמינה במדע, בערך שלו לחברה, לאנושות, כשאת רואה מגמות של הדתה, העדפה של לימודים אחרים על פני מתמטיקה, פיזיקה וכימיה, זה מדאיג אותך?

"כן, בגלל התקופה בארצות הברית חזרתי עם גישה פלורליסטית מאוד, לתת לילדים מקום למצוא את הדרך שלהם, בין שהם יבחרו בפיזיקת קוונטים או בפיזיקת חלקיקים (צוחקת). אני מנסה לעודד חשיבה ביקורתית וגיליתי שבארץ מה שסופגים בבית ספר ובסביבה זו לא תמונה רחבה, לא מציגים עמדות שונות. זה מפחיד אותי ואני מנסה לתקן ולאזן לצד השני. אם הם יבחרו להיות מאמינים, אם זה מה שעושה להם טוב, זה סבבה, אבל שיעשו את זה מהסיבה הנכונה, מחשיבה ביקורתית".

למה חשוב לך לעשות את זה?

"85 אחוז מהחומר ביקום – אין לנו מושג מה הוא. אנחנו מסתכלים ויש אטומים ומולקולות, זה בקושי 15 אחוז, מה נלמד מזה? זה חלק הכרחי מההוויה האנושית שלנו לשאול את השאלות ולבדוק. לאן זה יביא אותנו? לא יודעת, אבל תראה לאן זה הביא אותנו עד עכשיו. זו הרפתקה".

ההרצאה "למה מחפשים את חלקיקי הניטרינו שחולפים ביקום מתחת לכיפת הקרח של אנטארקטיקה? ואיך מתנהל ניסוי מדעי על הקרח?" תתקיים ברביעי (23.5) 20:30 בבקי בר, אבן גבירול 13 תל אביב, 054־2508225