וורום וורום ובום בום: כאילו שציפיתם למשהו אחר מ"מהיר ועצבני 10"

למען האמת, טיפה מיותר לכתוב ביקורת על הסרט הזה. אחרי תשעה סרטים, אלה שעדיין רוכשים כרטיסים לפרנצ'ייז יודעים בדיוק מה יקבלו. מה שהיה הוא שיהיה, וכל הפתעה היא בלתי רצויה. אמנם יש בסרט רגעים שמתחזים להפתעות, אבל העלילה כל כך מופרכת שזה לא משנה, וכולנו כבר יודעים שאף אחד לא מת באמת, ושכל אויב יכול להפוך לבן ברית ולהיפך וחוזר חלילה. משום ש"מהיר ועצבני 10" אמור להיות חלקו הראשון של הסרט האחרון בסדרה (חוץ מזה שאולי יהיה עוד אחד אחרי זה), הוא מתנהג כסוג של פגישת מחזור, שבה מתכנסים כל הכוכבים שביקרו בסרטים האלה בעבר והמשיכו הלאה. אפילו פול ווקר, שמת בחיים עצמם, שב לחיים מדומים בתחילת הסרט.

בעיקרון, מה שיש כאן זה סיקוונסים של אקשן מחוברים באופן רופף לכמה חוטים עלילתיים שנשזרו בגסות ונמרחו בשכבה דרמתית דקה של "כולנו משפחה אחת גדולה" (הידעתם שלדומיניק טורטו יש סבתא אוהבת שנראית בדיוק כמו ריטה מורנו?). אבל היוצרים מנסים להעמיד פנים שמדובר ביקום הולך ומתרחב בנוסח הפרנצ'ייזים המצליחים של האולפנים המתחרים, ולצורך כך הם שבים וחוזרים לסרטים קודמים וממציאים דמויות חדשות שהן צאצאים או אחים של דמויות מהסרטים ההם. השיטה הזאת ישנה כימי "בן השייח'" מ-1926, סרט ההמשך ללהיט הקולנועי "השייח'" מ-1921, עם רודולף ולנטינו בתפקיד הבן של עצמו. הפעם אנחנו מקבלים את הנהגת איזבל (דניאלה מלכיור), שמתגלה כאחותה של אלנה המנוחה, שהיתה בת זוגו של דומיניק טורטו בשלושה סרטים, ואת הסוכנת טס (ברי לארסון), שהיא בתו של מר אף אחד, גם הוא משלושה סרטים קודמים.

גם הנבלים בסדרה מסונפים למשפחות, והנבל החדש שמכריז מלחמה על טורטו וחבורתו הוא בנו של האנטגוניסט מהסרט החמישי. ג'ייסון מומואה מצטרף לפרנצ'ייז בתפקיד דנטה רייס, בנו של איל הסמים המנוח הרמן רייס, ולצורך העניין הוא הוחדר לסיקוונס המרדף עם הכספת הנגררת ברחובות ריו דה ז'ניירו מהסרט ההוא, אף שקודם לכן לא ראינו אותו שם. אם יש הפתעה ב"מהיר ועצבני 10" הרי זו ההופעה המבדרת של אקוומן/חאל דרוגו. ידענו שהוא ענק סקסי וכריזמטי, אבל מתברר שהוא גם, וואלה, שחקן. מומואה מעצב את דנטה כילד של אבא דפוק בשכל שנהנה לחולל הרס רבתי ומעדיף ללבוש גוונים רכים של ורוד וסגול (כשלא רואים הוא גם מסדר את שיערו בקוקיות), ותשמעו, הבחור מצחיק. גם ג'ון סינה, שהצטרף כבר בסרט הקודם בתפקיד אח של דומיניק, ממש מצחיק, ולכן הוא מקבל עלילת משנה משל עצמו – סרט מסע עם בנו הקטן והיפה להפליא של דומיניק שעליו הוא נשלח להגן.

בעצם, פרט לגרעין הקשה של שחקנים מדרג ב' שנמצאים בסדרה מאז ההתחלה הצנועה (הסרט הנוכחי עלה כמעט פי עשר מהראשון), כשסרטי "מהיר ועצבני" הפכו למכונה להדפסת כסף, התפתחה מדיניות ליהוק ייחודית – שחקניות זוכות אוסקר (לארסון, הלן מירן, שרליז ת'רון) לצד ספורטאים לשעבר (סינה, ג'ייסון סטיית'ם, דוויין ג'ונסון). בהתחשב באתגרים המשחקיים המוגבלים שהדרמה המוגבלת של הסרטים האלה מציבה בפני הכוכבים, השילוב הזה עובד היטב. נראה שרק וין דיזל עדיין עושה פרצופים רציניים כשהוא חוזר על המנטרות לגבי המשפחה וחשיבותה, מה שהופך אותו לדמות הכי פחות מעניינת בסדרה שאותה הוא גם מפיק מאז הסרט הרביעי. מה שכן, לזכות הסדרה יש לציין שהיא הציעה לצופים שילוב של גברים שריריים ונשים חזקות בגוונים שונים עוד לפני שזה נעשה לבון טון.

העלילה, כאמור, מנופחת ומופרכת, אז למרות היומרות הנוצריות (דנטה זומם לפוצץ את הוותיקן) לא נרחיב עליה. נאמר רק שאחרי שעתיים ועשרים דקות היא מסתיימת בקליף האנגר כדי להבטיח שנגיע גם לסרט הבא, המבטיח להחזיר את ג'ונסון שבלעדיו הפרנצ'ייז איבד צופים. נשאר רק לדבר על האקשן, שהוא הרי המנה הראשונה, העיקרית, הקינוח וגם המשקאות הנלווים. סיקוונס האקשן הכי מושקע, אטרקטיבי ואפקטיבי הוא מרדף ברחובות רומא תוך כדי ניסיון לעצור פצצה מתגלגלת. הבעיה היא שהוא מופיע קרוב לתחילת הסרט, ושום דבר בהמשך לא משתווה אליו. בהמשך נראה את דומיניק נוהג במכונית שנופלת ממטוס על כביש מהיר ותוך כדי נסיעה מתחברים אליה שני מסוקים, ומכונית גולשת במורד סכר בוער, ועוד שטויות כאלה. כן זה קינטי, אבל זה כל כך מנותק מחוקי הפיזיקה הבסיסיים ששרירי המתח שלנו נותרים רפויים לחלוטין.

זה הסרט הראשון בסדרה שביים לואיס לטרייר הצרפתי (שני סרטי "טרנספורטר" הראשונים, "התנגשות הטיטאנים") והוא הולך לכיוון ההומוריסטי יותר שסימן הבן החורג בסדרה, "מהיר ועצבני: הובס ושואו". הספין אוף מ-2019 נחשב על פי רוב לנפל שיש להתעלם ממנו, אבל אני העדפתי אותו על המהירים והעצבניים הרציניים יותר. באופן דומה נהניתי במידה מהסרט הנוכחי. את הקודם לא ראיתי. שמעתי שהם הגיעו לחלל.

3 כוכבים
Fast X בימוי: לואיס לטרייר. עם וין דיזל, מישל רודריגז, ג'ייסון מומואה, שרליז ת'רון, ג'ון סינה, ברי לארסון. ארה"ב 2023, 141 דק'