להגיד שהעיתונות נמצאת בתקופת משבר יהיה אנדרסטייטמנט שיעליב את הפיקסלים עליהם נכתב. החינמונים לעסו בהכנסות, האינטרנט ריסק את הפרינט, הקורונה חיסלה את הפרסומות ואיפה שהממשלה לא מתקיפה באופן אקטיבי את התחום, המציאות כבר עושה את שלה. במילים אחרות, לא כיף להיות עיתונאי בעידן המשפיענים. לכן לראות עיתון כמו "ניו יורקר" שורד במשך 100 שנים, ושומר על אופיו האליטיסטי, המעמיק והמכובד זה כמעט נס. ואת הנס הזה בדיוק חוגג הדוקומנטרי החדש שעלה בנטפליקס.
>>יותר מאלף מילים: משפחות החטופים ואבק מלחמה בזוכי עדות מקומית

"100 שנה ל'ניו יורקר'" נע לאורך שעה וחצי בין ההיסטוריה הענפה, המרתקת והמשפיעה של המגזין לבין ההווה הכמעט בדיוני שלו – בו כתבי מגזין יוצאים לרחבי ארה"ב כדי לספר בגישה הניו יורקרית על העולם כפי שהוא, כאילו השנה היתה 1990 והפרינט עדיין חי. כותבי הניו יורקר מקבלים הזדמנות לספר על עצמם ועל המקצוע, כמו גם על אתוס העיתון, בפני מצלמות ידידותיות במיוחד, כמו גם דיוויד רמניק – העורך הנוכחי (והחמישי בלבד ב-100 שנים) של העיתון נחשף – שמציג איך המכונה המשומנת עדיין עובדת. וכן, גם הקריקטורות מקבלות התייחסות נכבדת, כיאה למעמדן התרבותי.

מדובר בסרט מאוד קליל ביחס למגזין שלוקח את עצמו ברצינות יתרה, וזה בדיוק מה שהופך אותו למעניין במיוחד – בין אם אתם קוראים אדוקים ומעריצי הקריקטורות, ובין אם מעולם לא פתחתם דף עיתון יותר מורכב מ"פילוני" בכל חייכם. הסנוביות המאפיינת של העיתון לא מורגשת (גם אם בהחלט מדוברת) בסרט, ובמקום זה יש ריאיונות מעניינים ומשעשעים עם מבקר קולנוע מזוקן, קריקטוריסטית אקסצנטרית וכותבי מוזיקה פרועים שמרגישים כמעט כמו קלישאה על עיתונות, וזה כיף ומעורר נוסטלגיה למשהו שאולי מעולם לא באמת חוויתם, אבל איזה כיף לראות שעוד קיים אי שם בעולם. נתגעגע אליו כשהטיקטוק יהרוג גם אותו.
"100 שנה ל'ניו יורקר'", עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• ניו יורק
• מגזין
• דוקומנטרי