מה רואים הלילה: המגפה השחורה מתה מצחוק

"דקאמרון" היא חתיכת יצירה שנושאת איתה משקל. כשיצא בימי הביניים, אי שם בסביבות 1350, היא החלה כאסופת כתבים של ג'ובאני בוקאצ'ו, שהשתמש בה כדי ללעוג ולנגח את הכנסייה, וכדרך להתמודד עם זוועות המגיפה השחורה שפשטה דאז באירופה. מעמדה המיתולוגי כהזדמנות לזעזע נמשך גם בעיבוד הקולנועי של פייר פאולו פאזוליני מ-1971, שהתפלש בדקדנס הימי-ביניימי, וצילם כמה מסצינות הסקס הבוטות ביותר שצולמו לאותם השנים, באקט שהיה להשפעה אף על תעשיית הפורנו של אותם השנים. אז עם כל כך הרבה סקס, תככים ומוות שחור, זה פתאום לא כל כך מפתיע שנטפליקס שמו עין על יצירה של סופר איטלקי מהמאה ה-14.

>> "דדפול & וולברין" מבדר, אפילו מאוד. אבל זה לא בזכות יו ג'קמן

ואם אתם חושבים שאתם יודעים איך גרסת נטפליקס לחגיגות הסקס האלו נראית, אז אתם כנראה טועים, כי ב"דקמרון" של נטפליקס (הם כותבים בלי א') אולי יש את הסליז והתככים של המקור, אבל המוד הרבה יותר קומי ומתוחכם מסתם בוטה. ואם אתם רוצים להבין את המוד, אז אולי לא תכירו את היוצרת של הסדרה קת'לין ג'ורדן, אבל מי שמפיקה אותה אמורה לסדר לכם את הראש – ג'נג'י כהן, האישה המבריקה והמצחיקה שעומדת מאחורי להיטים כמו "העשב של השכן" ו-"כתום זה השחור החדש". צפייה בפרק הראשון מעידה שהטון הקומי-דרמטי המתחכם של כהן מצוי גם כאן, רק במבטא מוזר ואנגלית קצת ישנה. סך הכל כיף.

הסדרה מאמצת למעשה את סיפור המסגרת של בוקאצ'ו, במסגרתו חבורת אצילים בורחת מהעיר במהלך ימי המגיפה השחורה כדי להתחבא בוילה יוקרתית, ולתת לכל תאבתם להתפרע חופשי. המתחים הפנימיים בין המשתתפים, לצד אימת המגיפה שבחוץ, הופכים את חלל הוילה לחממה עבור דרמה אופרה-סבונית, רק עם דמויות שבמהותן ובאופיין הן קומיות. בינג' כיף וקצת דוחה וקצת מצחיק, וחבורת שחקניות קורעות שלא תצליחו לזהות בדיוק מאיפה הן, אז בואו נחסוך לכם את הכניסה ל-IMDB – פמפינאה היתה ב"בנות", מיסייה היתה ב"בנות דרי" ויצ'יסקה מ"חינוך מיני". על לא דבר.
דקמרון, 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס