"אין יותר איפה להתחבא ואין ברירה אלא לקום ולהילחם על עתידנו"

קליפ המחאה של WC (צילום: ג'רמי פורטנוי):

באוגוסט 2016 הקמנו אני ואחי אבשלום את ההרכב WC. הקונספט האמנותי שסביבו בנינו את המוזיקה שלנו היה לקחת את מה שמתנגן במועדונים התל אביבים ולדחוף לתוכו בכוח את המציאות הפוליטית ממנה הבליינים כל כך ניסו להמלט. והנה, בדיוק ארבע שנים מאוחר יותר, באופן אירוני וצפוי גם יחד, התמוטטו הקירות של המועדונים והדאנס בארים והמציאות נשפכת פנימה כמו מים שחודרים לצוללת דרך החרכים.

יש איזה צדק פואטי בכך שהבמה היחידה שנשארה למוזיקאים ודיג'ייאים היא המחאה בבלפור

שלא תבינו לא נכון. כואב הלב לראות את מצב חיי הלילה ועולם התרבות. על אנשי הסאונד, התאורה והבמה, על שחקני התיאטרון המבוגרים, על בעלי מועדונים ששנים סיפקו עבודה למאות אנשים וכעת חייהם מתרסקים. אבל האם יש לי רחמים על אמנים בני דורי שכעת לא מוצאים את פרנסתם? את זה קשה לי לומר. בהתעלמות שלנו מהחורים בצוללת הזו, בברגים ואומים שעפים לכל עבר, אפשר לומר ששרפנו את הכיף ארבעה דורות קדימה. יש איזה צדק פואטי בכך שהבמה היחידה שנשארה למוזיקאים ודיג'ייאים היא המחאה בבלפור.

יש יוטיוב שאני מרבה לחזור אליו, של שלמה גרוניך ומתי כספי מנגנים בחזית במלחמת יום כיפור וסביבם עשרות חיילים מפוחדים ומפוייחים. למעשה, כל דור הזהב של שנות השבעים במוזיקה הישראלית צמח והתגלה בתור המרפא הלאומי למשבר הזה. גם סנדרסון וגם אבנר גדסי. אנחנו עכשיו ברגע כזה. אין יותר איפה להתחבא ואין ברירה אלא לקום ולהלחם על עתידנו, ולרכז במאבק הזה את כל האנרגיה היצירתית.

אם לאמנים אין יותר כסף לגור בעיר זה הזמן לצאת לפריפריה של העיר. לארגזים, לתקווה, ליפו ג' ו-ד', והלאה לבת ים ולחולון. זה הרגע. זה החומה ומגדל שלנו

עבור האמנים התל אביבים של דורי, המוות הקליני הזה של התרבות וחיי הלילה הוא אסון. אני רואה בו גם הזדמנות. אמנות היא יצואנית של אידאולוגיה. הילדים בצד הסובייטי של חומת ברלין שמעו את המוזיקה שהגיעה מהצד השני והתפוצץ להם המוח. הם שמעו אותה למרות שהיה אסור וחלמו להפיל את החומה. והרי בין תל אביב לישראל יש חומה דמיונית כזו, ואם בצד השני שלה אנשים טרם השתכנעו שהתרבות שיוצאת מהעיר חשובה להם מספיק כדי לתמוך בזעקה שלה, כנראה שהם לא מרגישים חלק ממנה ולכן מחאת התרבות נראית להם בכיינית.

אולי עכשיו הגיע הזמן להתחיל את התרבות מהתחלה. מתוך ההריסות, מתוך חורבן הקורונה, שהוא החורבן של כל הישראלים. ליצור אמנות שאינה לשם הגשמה עצמית אלא למען החברה והקהילה. אם לאמנים אין יותר כסף לגור בעיר זה הזמן לצאת לפריפריה של העיר. לארגזים, לתקווה, ליפו ג' ו-ד', והלאה לבת ים ולחולון. זה הרגע. זה החומה ומגדל שלנו, של הפלורליזם וההומניזם הליברלי בישראל. מול כל בית ספר של ש"ס תקימו צהרונית ולמדו את הילדים כתיבה, ומוזיקה ותיאטרון. תרימו הופעות ותקלוטי פופ-אפ כמו שהדתיים הקימו מיד תפילות מאולתרות בחניונים. תלחמו על הילדים האלה. תביאו לשם את תל אביב כדי שיום אחד, אחרי שנפיל את הרודן, כולם ירצו לקחת חלק בחגיגה. כולם ירגישו שזה שלהם.