סרטים שנכתבים ונוצרים מהר, כדי ללכוד בזמן אמת אירועים של תקופה סוערת, סובלים לרוב משטחיות ומתיישנים מהר. בהחלט יכול להיות שזה מה שיקרה ל"טור פרידה", אבל התעוזה והדחיפות של סרטם של דרור קרן ורוני ניניו, שניסחו טקסט הפונה באופן מובהק לקהל של שמאלנים בלבד, מעניקה לו עוצמה והופכת אותו לסוג של אירוע קולנועי. הוא אמנם צולם בימי הקורונה ב-2020 על רקע ההפגנות נגד ביבי בבלפור, לפני ניסיון ההפיכה המשטרית ולפני ה-7 באוקטובר, אבל בימים שבהם המשטרה מדכאת ביד קשה הפגנות הקוראות לבחירות חדשות והשבר בעם שוב מתרחב, הוא נחווה כעדכני לחלוטין.

>> "אנטומיה של נפילה": יצירת מופת, חמישה כוכבים, רק תנמיכו את 50 סנט

דרור קרן, שכתב את התסריט יחד עם הבמאי רוני ניניו ("כבודו"), מגלם עיתונאי תל אביבי בשם כרמי, שמפרסם טורים פוליטיים התוקפים את ראש הממשלה ביבי נתניהו (אין כאן פוליטיקאים בדיוניים כמו ב"פולישוק" וב"חולי אהבה"). הסרט מתחיל בלילה, כשכרמי מגיע לדירה חדשה אותה שכר כדי לקחת הפסקה מנישואיו המתפוררים לדפי (אילנית בן יעקב), ולכתוב בשקט. אבל במשך 24 השעות הבאות לא יהיה לו רגע של שקט.

התבנית העלילתית של יממה דרמטית במיוחד בחיי אדם היא סמלית, ונעשה בה שימוש אפקטיבי בסרטים כמו "מרד הנעורים" ו"עשה את הדבר הנכון". במקרה של כרמי, הוא מוטרד על ידי הניתוק מבנו האוטיסט שהוכנס לבידוד בהוסטל בשל חשד לקורונה, מוזעק על ידי אמו (ג'טה מונטה) לבוא לדבר עם אביו (יהושע סובול) שהפסיק לתפקד, ונדבק בדאגה של זוגתו לבתם אלמה (כרמל בין המקסימה מ"המפקדת") שיצאה להפגין בבלפור ואינה עונה לטלפון. לכן הוא מתקשה לעמוד בדדליין להגיש טור חדש (הבהילות שבה הוא נדרש על ידי העורך לכתוב טור, ללא נושא ספציפי, היא הדבר הכי פחות משכנע בסרט).

מעל הכל, כרמי נאלץ להתמודד עם איום חדש. ארגון קיצוני מפרסם את תמונתו ואת פרטיו האישיים, לצד תמונותיהם של העיתונאים רביב דרוקר ואמנון אברמוביץ', תחת הכותרת "בוגדים", ומתיר את דמו. כרמי לא נבהל, משום שלדבריו זו אינה הפעם הראשונה שהוא נקרא בוגד. אבל האימפקט של קמפיין השטנה, המתפרסם בשלטי חוצות וברשתות, ניכר במפגשים מקריים עם אנשים שונים ברחוב. חלקם מסתפקים בהתקפות מילוליות, אחרים תוקעים סכין בגלגל מכוניתו ואף מתנפלים עליו פיזית. החשש שמא יפגעו בבתו בכל זאת מלחיץ אותו. כידוע, הקמפיין נגזר ישירות מהמציאות שלנו, אך משנשתל בעלילה קולנועית סופו ידוע מראש.

כל זה מניב סרט אינטנסיבי שצולם היטב (על ידי עופר יינוב) בשחור לבן, כמו "החיים על פי אגפא", שנפרש על פני לילה אחד. מה שהיה מטאפורי בסרטו הפוליטי של אסי דיין מ-1992, שנתפס בזמנו כסוג של נבואה אפלה, הופך למוחשי לגמרי ב"טור פרידה". אחת מהסצנות העזות בסרט צולמה על רקע הפגנה בבלפור, כשכרמי ודפי משתלבים בין המפגינים בחפשם אחר אלמה. גם הביקור האסור אצל בנם בהוסטל מאחד ביניהם ומחזיר אותם להיות בני זוג, לפחות כאמא ואבא.

הסימפטיה הכובשת של קרן תורמת רבות למוכנות שלנו לעבור אתו את השעות הקשות, והדינמיקה בינו ובין בן יעקב נוגעת. הליהוק של סובול – שביטא במחזותיו הפוליטיים את השברים שרק הלכו והתעצמו עם השנים – לתפקיד האב שמסתגר בביתו כי אינו רוצה להתמודד יותר עם המציאות שבחוץ, הוא הברקה. ומולו מונטה הוותיקה, שהרבתה להופיע במחזות של חנוך לוין, מצוינת גם היא.

יש בסרט רגעים אותנטיים יותר ופחות: השיחה עם איש מזדמן שמאשים את כרמי שהוא "מטנף על המדינה" מתפתחת היטב; ההודאה של כרמי שהוא זקוק לחיבוק של בנו האוטיסט יותר משבנו זקוק לו היא תובנת אינסטנט. אבל הסך הכל מתקדם מהר על פני 76 דקות אינטנסיביות שמייצרות תחושה שאנחנו צופים בביטוי מר ואמיץ של תודעת המציאות שבה אנו (או לפחות חלק גדול מאתנו) חיים.

4 כוכבים
בימוי: רוני ניניו. עם דרור קרן, אילנית בן יעקב, יהושע סובול, ג'טה מונטה, כרמל בין. ישראל 2023, 76 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• קולנוע ישראלי
• דרור קרן
• סרטים מומלצים
• מחאת בלפור
• מחאת הדמוקרטיה