לא מצחיק: "אל תורידו אותנו למקום שאי אפשר לעלות ממנו"

ב-11 למרץ עליתי להופעה האחרונה שלי. היא נערכה בעיר שלי, אשדוד, מול קהל ביתי, לראשונה מזה זמן רב. לפניה הופעתי בעיקר במרכז ובצפון. במלים אחרות, נרמז לי שאני הולך להישאר פה בזמן הקרוב. אחרי ההופעה ההיא נכנסנו לסגר ומאז הקורונה שמה אותי בטיים אאוט.

שבועיים בערך לפני ההופעה ההיא, כבר הודיעו לי על דחייה של שאר ההופעות שהיו אמורות להתקיים בין החודשים מרץ, אפריל ומאי. הזמן עבר, הדחיות הפכו לביטולים, והתקווה לחזור לשגרה הומרה בחשש עמוק של חוסר ודאות שמרחף מעל תעשיית הבידור מאז ועד היום.

הקורונה לא פסחה על אף אחד. היא פגעה בכולם, בכל מי שהיה בדרך למקום כלשהו בקריירה, במי שיש לו קריירה מבוססת וכמובן שגם בכל מי שנמצא מאחורי הקלעים ועוזר לקריירות האלה להתקיים (וגם לשלו). בת הזוג שלי גם היא בחל"ת. אנחנו נמצאים בבית פחות או יותר מאותו שלב. מנהל המשרד שלה אמר לעובדים ש"אם יש לכם הזדמנות להתחיל לעבוד במקום אחר לכו על זה, לי אין מושג מתי נחזור".

המציאות הזו מרמזת על חישוב מסלול מחדש, אבל אחרי שהשקעת כל כך הרבה זמן, מאמצים וכסף כדי להיות במקום שבו אתה נמצא – קשה מאוד לוותר. כמעט בלתי אפשרי. אז אנחנו ממשיכים לקוות לשינוי ושהשגרה שלנו תחזור. בשבילי מדובר בהופעות, להצחיק אנשים, לגרום להם לחייך, ובשביל אשתי – הכנסים שבהם עבדה.

העניין הוא שהמצב לא יחזור מעצמו. החזרה שלנו לחיים הקודמים תלויה בעיקר בהחלטות ממשלה, שכרגע מחריגות את עולם הבידור מכל סוג של התכנסות, כך במלים טכניות. מבחינתנו מדובר בהופעות, בפרנסה, בחיים שלנו. גם כשיאושר לנו להופיע, כיצד נופיע? האם הקהל יגיע? האם הוא יתבקש לשבת בתוך בועת פלסטיק אטומה מול הבמה?

אז נכון, להופיע בזום זו אופציה (שלמען האמת אני אישית לא הכי מתחבר אליה) ואולי סוג של פתרון למצב שנקלענו אליו. אבל בואו נודה – זה פתרון נקודתי רק לאמן שמופיע. תעשיית הבידור היא הרבה מעבר לאדם שעומד מולכם. היא מורכבת מסוללה שלמה של אנשי מקצוע שזו פרנסתם. גם עבורי הקורונה הרגישה בהתחלה כסוג של שחרור. היה בכלל לא רע להוריד קצת את הרגל מהגז. אבל התחושה הזו חלפה עברה לה. היא לא נכונה להיום. בשלב זה, שלושה חודשים אל תוך המשבר, נראה שהרכב שאנחנו יושבים בו שועט במורד השפיות ואני מקווה שלא יוריד אותנו למטה, למקום שיהיה לנו קשה או שאפילו, חס וחלילה, בלתי אפשרי לעלות ממנו.