הטוויסט של הסדרה הבריטית הזאת הוא שלחץ צבאי פוגע בחטופים

פחות או יותר עם פריצתו של ז'אנר הנורדיק-נואר לחיינו, עם סדרות מתח שהתרחשו באזורי סקנדינביה ונשענו על צמיחתה של ספרות המתח-פשע הבלשית במדינות הנורדיות, פרץ במקביל גם ז'אנר הבריט-נואר, שעשה פחות או יותר את אותו הדבר עם הצפון האנגלי הקר והאפל. אחרי סדרות כמו "ברודצ'רץ'", "האפי ואלי" ו"הנפילה" שיותר מעשור עבר כבר מאז עלייתן, לא ראינו שיאים גדולים בז'אנר הזה. לפני שנה ניסינו את "בודקין", שהתגלתה כעותק קצת חיוור ובריטי של "אין רוצחים בבניין", ועכשיו מגיעה נטפליקס ומציגה את "מחלקה Q",  מותחן בלשי שמתרחש בסקוטלנד ומתחיל קצת כמו "סוסים איטיים" המצליחה של המתחרים מאפל TV+, אך ככל שהסדרה נמשכת כך היא נעשית גם מורכבת יותר ואכזרית יותר. 

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות טובות שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> משהו מתבשל פה: 18 הסדרות החדשות הכי לוהטות בחודש יוני

"מחלקה Q" עוקבת אחר קארל מורק (מתיו גוד), בלש שנורה במהלך עבודתו ומועבר למחלקה חדשה המטפלת בתיקים שלא נפתרו. בגדול – שילוב בין "שרלוק" ל"האוס" עם טאץ' של "סוסים איטיים", ובלי הנוסחאתיות. התיק הראשון שהוא מחליט לחקור הוא המקרה המוזר של מריט לינגרד, שעלתה עם אחיה בעל המוגבלות למעבורת ונעלמה למשך 4 שנים. הסיפור נשמע מוכר, אבל ככל שצוללים עמוק יותר כך העלילה הופכת למעניינת יותר ומטרידה יותר. ולמרות שהם לא מסתירים איזה טוויסט מטורף, יוצרי הסדרה, צ'נדני לחאני ("רציחות בדאבלין") וסקוט פרנק ("לוגאן", "חסרי אלוהים", "גמביט המלכה") מנסים לשחק לנו בראש בכל צעד.

המצב של מריט והחקירה של מורק מוצגים באופן מקביל, וגם יכולות הבילוש של מורק, שמרגישות פחות כמו כוח-על שרלוק-הולמסי והרבה יותר כמו מיומנות שפיתח מניסיון רב שנים, עומדות למבחן בעקבות הלחץ הגובר. אין פה הסקת מסקנות מגוחכת, אלא הבחנות די בסיסיות של מורק שנשארות ריאליסטיות ואמינות. גם השנינות והציניות המרירה שלו תורמות לאווירה, ולא תמיד מתקבלות בברכה על ידי הסובבים אותו. היחיד שמצליח לסבול אותו הוא אכרם, פליט סורי שגויס למחלקה בשל יכולותיו "למצוא את מי שלא רוצה להימצא", כפי שהוא מתאר זאת בעצמו. המסתורין המוסרי שמרחף מעל ראשו מעניק לסדרה רלוונטיות נוספת.

לא ידוע באיזה צד אכרם היה במהלך מלחמת האזרחים הסורית, למרות שיש לא מעט רמזים לכך. כשמורק שואל אם הוא היה "בצד של הטובים או הרעים" אכרם עונה לו: "כשתדע להבדיל ביניהם, תגיד לי", אמירה שאולי נכתבה לפני שנה או שנתיים בתסריט, אבל כעת כשאנחנו רואים את הטבח המזעזע של אלג'ולאני בעלאווים היא מקבלת זווית חדשה.

זה כמובן לא ההקשר היחיד למצב הישראלי, כי בלי לכוון לכך, הסדרה מדגימה לנו כמה שגויה הטענה לפיה הלחץ הצבאי יסייע בשחרור החטופים. אני בטוח ב-99 אחוז שהסדרה לא אמורה לדבר על המצב הנוכחי שלנו, אבל עם זאת קשה להתעלם מהחיבור. הישראלי הממוצע לא יכול להישאר אדיש בעולם האסוציאציות שעולות עם העיסוק בתכנים כאלה, ולמרות שאין שום הקבלה במהלך הסדרה למצב החטופים הישראלים, הם כל הזמן שם ברקע.

במהלך הסדרה רואים בבירור: ככל שהלחץ על החוטפים מתגבר, כך גם עולה כמות הזוועות שהם מבצעים על המסך וכך גם גדל הנזק שנגרם לנעדרת שלנו, דבר שראינו גם במציאות המזוויעה שלנו. ההקבלה הזאת, שמתקיימת מכורח הנסיבות הופכת את כל האירוע, קולנועי ככל שיהיה, לחוויית צפייה מורטת עצבים שבאמת מזכירה מעט את "ברודצ'רץ'" במובן מסוים, אבל גם מצליחה ליצור לעצמה זהות משלה, מה שהופך את הסדרה מעוד תעלומת רצח שמבוססת על מותחן למירוץ נגד השעון עם סיכונים ממשיים לכל הדמויות. אבל האם זה מחדש לנו משהו? כנראה שלא וגם זה בסדר.

"מחלקה Q" לא צריכה ולא רוצה להמציא מחדש את הז'אנר. היא מעניינת, מורטת עצבים ומזעזעת, ללא הצורך במורכבות יתרה ובלי טוויסטים מגוחכים. נושא הפעלת הלחץ על החוטפים מוסיף באופן לא מכוון מידה רבה של עומק עבור הצופה הישראלי, במיוחד אם הוא בצד שרוצה לסיים את המלחמה. יותר מכל, "מחלקה Q" מצליחה לעסוק בכל הנושאים האלה מבלי להיות כבדה מדי. היא רחוקה מלהיות קומדיה, אבל היא מאזנת יפה בין סרקזם קריר לבין נושאים מורכבים כמו הורות, מוות ופוסט-טראומה. זו לא צפייה קלה אך היא בהחלט מתגמלת.