בריטניה מגדירה את עצמה מחדש. הנשק: שצף של סרטים מוזיקליים

ג'אבד, נער ממוצא פקיסטני, מתגורר עם משפחתו בלוטון ומתבונן במכוניות שחולפות בכביש המהיר ללונדון. החיים בעיירה התעשייתית משמימים עבור נער שכותב שירים. הימים הם ימי תאצ'ר, האבטלה גואה ואיתה גילויי הגזענות. כשג'אבד מתוודע לשירים של ברוס ספרינגסטין, הוא מרגיש שהבחור מניו ג'רזי מבטא בדיוק את מה שהוא מרגיש, ונפתח בפניו עולם חדש של השראה והבעה. הלהיטים של הבוס ממלאים את הפסקול, ו"לחלום בגדול" ("Blinded by the Light") הופך למין מחזמר, כולל אנשים ששרים ורוקדים ברחובות.

"אין בסרט כוכבים", הסביר לבי.בי.סי סרפרז מנצור, שעיבד למסך את ספרו האוטוביוגרפי. "הכוכב הכי גדול בסרט הוא ספרינגסטין… בנינו את זה ככה שהמוזיקה היא דמות בסרט". "לחלום בגדול", בבימויה של גורינדר צ'אדה ("שחקי אותה כמו בקהאם"), מצטרף למקבץ של סרטים מוזיקליים מתוצרת בריטניה מהעת האחרונה, שנסמכים על שירים אהובים משנות ה־60 עד ה־80 המניעים את הסיפור. "יסטרדיי" הוא פנטזיה על בחור ממוצא הודי או פקיסטני (הסרט לא מפרט) שמגלה שהביטלס נמחקו מהזיכרון הקולקטיבי, לוקח קרדיט על שיריהם והופך בין לילה לכוכב בינלאומי; "השיר של רוז" ("Wild Rose") מספר על זמרת מגלזגו ששרה שירי קאנטרי וחוקקת בעורה את הציטטה הידועה "שלושה אקורדים והאמת"; ובנובמבר תצא למסכים הקומדיה "Last Christmas", על צעירה (אמיליה קלארק) ששואבת השראה משירים של ג'ורג' מייקל.

מתוך "לחלום בגדול"

ההיסטוריה הוכיחה לא פעם שבזמנים קשים אנשים מחפשים מפלט בסרטים מוזיקליים שמרוממים את הנפש ומעניקים לשירים מימד פטריוטי

פרט ל"השיר של רוז", כל הסרטים נקראים על שמות להיטים של המוזיקאים שנתנו להם השראה. כמוהם גם הביוגרפיות לכאורה "רוקטמן" ו"רפסודיה בוהמית", שנסמכו על השירים של אלטון ג'ון ופרדי מרקורי יותר מאשר על הדרמה של חייהם. הסמיכות של סרטי מוזיקה בריטיים בנוסח ג'וקבוקס (כולם עדיין מוצגים בארץ) מעוררת תחושה שמדובר כאן במשהו עמוק יותר מאשר הצורך למכור כרטיסים.

"מוזיקה היא הטריגר העיקרי של נוסטלגיה", אמרה סולינה אונג מענקית הסטרימינג ספוטיפיי לבי.בי.סי. "הנטייה לסרטים המונעים על ידי מוזיקה היא חלק מטרנד רחב של נוסטלגיה". ומשום שאנחנו מתחברים רגשית בעיקר לשירים שהקשבנו להם בגיל העשרה שלנו, "רוקטמן" ו"לחלום בגדול" מספקים את הצורך הזה. עם זאת, לפי הנתונים של ספוטיפיי גם דורות צעירים יותר מעוניינים לגלות את האייקונים המוזיקליים של העבר. "להקת קווין פופולארית היום יותר מאי פעם", הוסיפה אונג; לא נדרשת נוכחות פיזית בקונצרט הלייב אייד באצטדיון וומבלי ב־1985 כדי ששחזורו המסעיר ב"רפסודיה בוהמית" יעביר גלי נוסטלגיה בכל הגוף.

אבל מדוע הצורך בנוסטלגיה, ובחוויית הביחד שמייצרים שירים אהובים, מתעורר דווקא עכשיו בעוצמה כזו? ההיסטוריה הוכיחה לא פעם שבזמנים קשים אנשים מחפשים מפלט בסרטים מוזיקליים שמרוממים את הנפש ומעניקים לשירים מימד פטריוטי. בתקופת מלחמת העולם השנייה, למשל, כדי להזכיר לצופים על מה הם נלחמים, נוצרו בהוליווד שלל מיוזיקלס פסאודו ביוגרפיים שהמציאו סיפורי חיים לכותבי השירים שבראו את הפסקול של אמריקה. סרטים בהם "רפסודיה בכחול" (על ג'ורג' גרשווין), "מילים ולחן" (על רוג'רס והארט), "לילה ויום" (קול פורטר) ו"עד שיחלפו העננים" (ג'רום קרן), הציגו גרסאות אידיליות, אם לא פיקטיביות לחלוטין, של סיפוריהם של אנשים שבאו משום מקום, גברו על קשיים רבים, הגשימו את החלום האמריקאי והשתתפו בעיצובו באמצעות השירים שכתבו. האם באופן דומה אפשר לקשור את הגל המוזיקלי הבריטי הנוכחי לסערת הברקזיט, ולצורך של הבריטים להגדיר את עצמם מחדש על רקע התנודות הטקטוניות באירופה ובמערב בכלל?

ג'סי באקלי ב"השיר של רוז"

החלום האמריקאי, ההתפכחות והשיבה הביתה

מבט זריז על הסרטים במקבץ מגלה שאף לא אחד מהם הציב במרכזו גבר לבן וסטרייט. כל הגיבורים הם בני מהגרים ו/או הומואים, או נשים. הבחירה הזו בולטת במיוחד ב"יסטרדיי", סרטם של התסריטאי ריצ'ארד קרטיס והבמאי דני בויל – שניהם גברים לבנים וסטרייטים. הגיבור ג'ק מאליק (הימש פאטל), והוריו (סנג'יב בסקאר ומירה סיאל), מגולמים על ידי שחקנים ממוצא הודי, אך אין בסרט כל התייחסות לתרבות הספציפית שלהם. נראה שהם מעורים לחלוטין בחברה הלבנה, שותים אלכוהול בלי להניד עפעף, ובאותה מידה ג'ק יכול היה להיות בחור לבן. כלומר, אף שהמוצא של הגיבור אינו משחק תפקיד בעלילה – בניגוד ל"לחלום בגדול", שם הזהות הפקיסטנית של הגיבור ומשפחתו מהותית לדרמה – נעשתה כאן החלטה מושכלת, שבימים טרופים אלה נושאת איתה נימה של הצהרה: ללהק דווקא בן מהגרים כהה עור לתפקיד הגבר הבריטי שיביא לעולם את בשורת הביטלס.

דמיון נוסף בין עלילות הסרטים הוא החלום האמריקאי שמניע אותם, ההתפכחות שבאה עם הגשמתו והבחירה לחזור הביתה לבריטניה. כי "אין כמו בבית", כשם השיר ששרה רוז (ג'סי באקלי) בסוף "השיר של רוז", אחרי שנסעה לבירת הקאנטרי נאשוויל והבינה שמקומה לא שם. המילים "There's no place like home" אמנם נשאלו מ"הקוסם מארץ עוץ", אבל הפעם הבית הוא בגלזגו, שדרך האבנים הצהובות אינה עוברת בה, כדברי השיר. גם ב"רוקטמן" אלטון ג'ון (טארון אגרטון) ממריא – מילולית, הוא ממש עף – באמריקה, אבל גם מתפרק שם לחתיכות ומאבד תחושה של זמן ומקום. כשהוא מתעורר במיטה אחרי ימים ולילות של הופעות אפופות סמים ואלכוהול הוא שואל בבהלה "איפה אני?". "בבית (house) שלך בלוס אנג'לס", הוא נענה על ידי אישה זרה, והמסר הוא שזה לא בית (home). אחרי שהוא מנסה להתאבד בבריכה, שותפו לכתיבה וחברו הטוב ברני טאופין (ג'יימי בל) מציע שהם יחזרו הביתה כדי "להתחבר מחדש" (בהמשך גם הוא ישיר על פרידה מדרך האבנים הצהובות וחזרה הביתה). משום שמשפחתו של אלטון הוצגה בסרט כלא תומכת ולא אוהבת, נראה שברני אינו מתכוון לבית המשפחה, אלא למולדת. וב"רפסודיה בוהמית", אחד הסיקוונסים היותר מוצלחים מראה כיצד מרקורי שואב השראה מהגבעות הירוקות של וויילס לכתוב את השיר המונומנטלי שעל שמו נקרא הסרט.

הימש פאטל ואד שירן ב"יסטרדיי"

יוצרי "יסטרדיי" קיבלו החלטה מושכלת: ללהק דווקא בן מהגרים כהה עור לתפקיד הגבר הבריטי שיביא לעולם את בשורת הביטלס

המימד המטאפורי של השיבה למולדת בולט במיוחד ב"יסטרדיי", שאפשר לראותו כתגובה ישירה ל"מעבר ליקום", המיוזיקל מ־2007 שהורכב משירים של הביטלס. סרטה של ג'ולי טיימור אמנם התרחש בסיקסטיז וסיפר על בחור מליברפול, אבל הוא מוקם באמריקה והוצף בדימויים אמריקאיים. אפילו הקונצרט על הגג – שדומיין בהשראת ההופעה האחרונה של הביטלס ב־1969 במרכז לונדון – התרחש בניו יורק, העיר שהרגה את ג'ון לנון. "יסטרדיי" מחזיר את השירים של הביטלס ואת הקונצרט על הגג לאנגליה, מוסיף עלייה לרגל לליברפול, לאתרים שהניבו את "פני ליין", "שדות תות לנצח" ו"אלינור ריגבי". והעיקר, הסרט משיב לחיים את ג'ון לנון, שמתגורר עכשיו באנגליה בבית ליד הים.

באמצעות בחירת הגיבורים, שליחתם לאמריקה והשבתם הביתה אפשר לומר שהסרטים מנהלים דיאלוג עם הסיבות העיקריות שהתניעו את הרצון להיפרד מהאיחוד האירופי – אובדן הריבונות והחשש מגלי ההגירה – וגם עם התחושה שהממלכה המאוחדת הפכה לגרורה של ארה"ב. אף שיש בהם לא מעט ביקורת על המולדת, הסרטים מתרפקים עליה וחלקם אף מדגישים את היותה אי נפרד (הבית ליד הים), ותוך כדי כך הם מגדירים את בריטניה כארץ של מהגרים (ותיקים) והומואים ונשים שעוזרות זו לזו.

"לחלום בגדול", כאמור, מתרחש בסוף שנות ה־80, ולכל אורכו מתוארות התקפות של אנשי החזית הלאומית על המהגרים מפקיסטן. אחת מהן אף מתרחשת למרגלות כרזה ענקית של תאצ'ר. לפני שג'אבד (וויווק קלרה) נוסע לניו ג'רזי לבקר בעיירת הולדתו של אלילו ברוס ספרינגסטין, הוא אומר לאביו שבאמריקה יוכל להיות מה שהוא רוצה, כי שם לאף אחד לא יהיה אכפת מה מוצאו. האמירות האופטימיות האלה נשמעות אירוניות במיוחד בימי טראמפ, שהרפובליקאים אוהבים להשוות לתאצ'ר. בכל אופן, אחרי שהוא מצטלם במקום שבו ספרינגסטין שתה פעם בירה, גם ג'אבד חוזר למולדתו בריטניה, מגשים את החלום האמריקאי שלו דווקא במנצ'סטר, ובבוא היום הוא גם יעשה על זה סרט.

"לחלום בגדול" ייצא למסכים ב־29.8