טיים אאוט timeout

אוצרת בע"מ: רויטל בן-אשר על התערוכה החדשה "סביבות עבודה"

מחזיקים מעמד
| מאת: יובל סער

אחרי היריון של שלוש שנים וחצי ולידה של חודשיים, תיפתח בביתן הלנה רובינשטיין "סביבות עבודה" - התערוכה החדשה של האוצרת רויטל בן־אשר פרץ. הקונספט: אמנים מפשילים שרוולים ועוברים לעבוד בחיים האמיתיים. יובל סער ליווה אותה בתהליך ההקמה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/05/sizes/שי-רטנר-מונומנט-h_wo_680_382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/05/sizes/מאיר-טאטי-שרשקה-h_wo_680_382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/05/sizes/דלית-שרון-מכונת-מגורים-h1_wo_680_382.jpg
"מונומנט" של שי רטנר. מתוך התערוכה "סביבות עבודה". צילום: אלעד שריג

שלושה שבועות לאחר תחילת ההקמה של התערוכה "סביבות עבודה", מצאה עצמה האוצרת רויטל בן־אשר פרץ מתמודדת עם גופים שבדרך כלל אין לה קשר איתם: משטרת ישראל, מכבי האש, הסיירת הירוקה ופקחי העירייה. הסיבה: עשרות אזרחים מודאגים התקשרו להתלונן על העבודה "מונומנט" שבנה שי רטנר, אחד מחמשת המשתתפים בתערוכה שתיפתח בעוד כשבועיים – פיגומי בניין בגובה ארבע קומות שהוצבו על גג ביתן הלנה רובינשטיין ושנראו כעומדים להתמוטט בכל רגע על המדרכה.

העובדה שזו יצירת אמנות לא הרשימה אותם. מספיק היה לקרוא את התגובות לידיעה בנושא שהתפרסמה באתר mynet: אלחנן כתב "טוב שלא אישרו מיצג של חרא ענק מטפטף. כל גחמה שיש לאמן מאשרים שם? ככה שומרים על זכות הציבור לחיים בטוחים? בוא נשים פסל של מחבל מתאבד שכל עשר דקות עפים ממנו מסמרים למרחק של כמה עשרות מטרים – גם זו אמנות"; אילן תהה אם כל חארטה זה אמנות והוסיף שלושה סימני קריאה; דור כתב "אמנות הדורשת שלט שמסביר שהיא כזו אינה אמנות"; ואילו "שיפוצניק" כתב "יופי, אולי עכשיו גם גשר המכבייה זה מיצג אמנות, מעכשיו כל קבלן ייקרא אמן".

שלט הפרסומת לתערוכה, שנתלה על הקיר החיצוני של הביתן מאוחר יותר, הוסיף אף הוא לבלבול. מתחת לשם התערוכה נכתב שהמזמין הוא מוזיאון תל אביב, שקבלני הביצוע הם האמנים מאיר טאטי, רועי מרדכי, רעות פרסטר, שי רטנר ודלית שרון, ושהאחראית על ניהול הפרויקט היא בן־אשר פרץ. למרות תגובות התושבים – ואף על פי שגם חלק מהאמנים לא אהבו את ההגדרה שלהם כ"קבלני ביצוע" – היא עדיין חושבת שהשלט הוא התמצית של כל המהלך: "זה נועד להגיד שאנחנו לא 'אמנים', אני לא 'אוצרת' ואנחנו לא מורמים מעם. זו לא האמנות הבלתי נגישה והלא מובנת".

אבל אתם כן אמנים ואת כן אוצרת.

"זה היופי, שהדברים מעוררים מחשבה, כעס, פולמוס, וזה גם הזמן להרגיע את תושבי תל אביב שהפגינו אזרחות למופת ופנו למשטרה ולמכבי אש ולמוקד העירוני. הפיגומים בטוחים, קיבלו את כל האישורים, יש תיק קונסטרוקציה ובניין ששלושה מהנדסי בטיחות עבדו עליו במשך שנה.

"ומצד שני, אלה באמת סתם פיגומים. אני נוסעת עם שלושת הילדים שלי בעיר ואנחנו רואים אתרי בנייה עם פיגומים, והם אומרים 'אימא, תראי, העתיקו אותך'. ומה בסך הכל קרה? הגיעה קבוצה של פועלים מטייבה שבנו את המונומנט, והטוויסט שלו לאמנות העכשווית והקונספטואלית הוא לא כזה גדול. אתה אולי לא קולט ברגע הראשון שהפיגומים לא פונקציונליים כמו שהם אמורים להיות, הם לא תומכים בכלום – אבל על זה אנחנו מדברים: לנער את המבט של האזרח שעובר מתחת ולגרות אותו לראות מה קורה פה".

את לא חוששת שתשיגי את הפעולה ההפוכה?

"מה, שיחשבו שזה שיפוץ ולא ייכנסו לתערוכה?".

לא…

"כי זה החשש, היכל התרבות והבימה הרי עברו שיפוצים מסיביים ומעוררי מחלוקת בשנים האחרונות, כך שבקלות אפשר להתבלבל".

התכוונתי לכך שאני עלול להרגיש שלא צוחקים אתי, אלא עליי.

"לא, אני יודעת שאמת בלבי ושאנחנו באים בכוונה טובה. אני הרי רוצה שיבואו אנשים לתערוכה, אני לא חוששת, ואני חושבת שהפסל של שי הוא נורא יפה ושהאותנטיות של הקריסה עובדת. זה אולי מלחיץ ברגע הראשון, אבל ברגע השני זה מעורר חיוך וגורם לצופה להיכנס פנימה כדי לבדוק מה קורה בפנים".

רויטל בן-אשר. צילום: איליה מלניקוב

רויטל בן-אשר. צילום: איליה מלניקוב

זה לא עסק

שלוש שנים וחצי עובדת בן־אשר פרץ על התערוכה, ולפני ארבעה חודשים ביקשתי ממנה ללוות את תהליך ההקמה ולפרסם את הרשמים שלי בבלוג פורטפוליו. פגשתי אותה לראשונה ב־2012 כשביקרתי בתערוכה "חמור" שאצרה בבית בנימיני. מה שתפס אותי יותר בעת הריאיון היה הטוטאליות שלה, שהתבטאה בין היתר במשך הזמן שהיא עובדת על כל תערוכה ובשיטת העבודה שלה: היא מכנסת את קבוצת האמנים בכל חודש ומפגישה אותם עם מומחים ועם בעלי מקצוע רלוונטיים לנושא התערוכה, בתהליך ארוך שאפשר ללמוד בו דברים חדשים ולשתף בו רעיונות ומחשבות.

כך היא פעלה גם בתערוכות שאצרה במוזיאון פתח תקווה: ב־2005 את "נעלי עקב בחול" שעסקה בסחר בנשים בישראל; ב־2009 את "מוזיאון הטבע", אחת התערוכות הכי מעניינות, מסקרנות ומעוררות מחשבה שביקרתי בהן, שלכבודה היא הזמינה אמנים להציג טבע בלבוש אמנותי ושעסקה בין השאר במנעד שנמתח בין מומחיות ומדע לבין אינטואיציה, רגש ואמנות; וב־2011 ב"אוצרים בע"מ".

התערוכה הנוכחית, "סביבות עבודה", היא מבחינתה "מחווה לעולם הולך ונעלם, בעידן שבו המושג 'עסק משפחתי' נמצא על סף הכחדה. התערוכה מייבאת אל חלל המוזיאון עולם יומיומי אחר, המייצר 'מקום עבודה' פעיל, חוקר ונחקר, המתקשר עם סביבתו ועם המבקרים. מרחבי הפעולה של האמנים הפכו מסביבות עבודה שונות לחללי סטודיו ולמעבדות ניסוי הבוחנות מושגים כמו שגרה, עמל כפיים, יצרנות, תעשייה, הישרדות ופרנסה".

כל קומה בביתן מוקדשת לסביבת עבודה אחת: נגרייה, מחנה מאסר לעבודות כפייה, חנות סיטונאית לאביזרי אופנה, בית מסחר לחומרי בניין ואתר בנייה. מאיר טאטי יצא למסע החוקר את הגולגים ברוסיה ושִחזר מחנה מאסר שמחולק לאזורים המיועדים לפונקציות שונות – מגורים, מחיה, בידוד, עבודה, ספרייה וקולנוע. דלית שרון מציגה מיצב קונסטרוקציה ממתכת קשיחה סביב פיר המדרגות, המדמה חזית שיכונים. בעבודת וידיאו המוקרנת על המדרגות היא מציגה צילומי שיכונים בירושלים שנבנו בסגנון הברוטליסטי כמו ביתן התערוכה. רועי מרדכי הקים את הסטודיו שלו בנגרייה של אביו, ופיסל מעץ את מכונית הסובארו הישנה המשמשת להובלת עבודות נגרות בהזמנה. רעות פרסטר־קנולר מיקמה את הסטודיו שלה בעסק המשפחתי של אביה לשיווק אביזרי אופנה. בקומת הכניסה של הביתן היא תפתח סניף עם מדפים העמוסים בפריטים שעברו הסבה לאמנות, ובקומה התחתונה יוקרנו שני סרטי וידיאו: בראשון הופכת החנות בלילה לגלריה לאמנות, ובשני מובא סיפורו של אחיה השותף בעסק וחלומו להפוך לאמן מצליח.

כשאני אומר לבן־אשר פרץ שהקונספט של עסקים משפחתיים ושל ילדים שחוזרים לעבוד בעסקים המשפחתיים של ההורים לא נשמע כמו רעיון מבריק לתערוכת אמנות, אלא יותר כמו כתבה או סרט דוקומנטרי, היא לא מכחישה. "אני חושבת שכל התערוכות שלי מתחילות בצורה ז'ורנליסטית. לכל פרויקט יש פורמט, והפעם הוא היה 'לכו לעבוד בסביבת העבודה המקורית, לכו להתפרנס בעבודה רגילה, תחוו את המקום, תאמצו את נקודת המבט של הפועלים הפשוטים, של הנון־אמנים, של איש הפיגומים ופועלי הבניין, של המהנדס, של המוכר, של הזבן, של האסירים ושל הנגרים'".

מתוך התערוכה "חללי עבודה". צילום: איליה מלניקוב

"אביזרי אופנה" של רעות פרסטר קנולר. מתוך התערוכה "סביבות עבודה" (צילום: אלעד שריג)

מה הערך של כל זה?

"כאוצרת אני מוצאת לעצמי בכל פעם תירוץ, כמו שנותנים תרגילים לסטודנטים, ולפעמים הכותרת של התרגיל זניחה ותפקידה לשמש טריגר. במשך הזמן הבנתי שבסופו של דבר אני מתעסקת עם אותם הנושאים: גם ב'אוצרים בע"מ' עסקנו במקום של האוצר מול האמן ושל האוצר בתרבות בכלל; גם ב'חמור' השתלטתי על החלל והייתה חנות.

"כשכתבתי את הטקסט לתערוכה הנוכחית היה רגע שחשבתי שאני קלישאה שחוזרת על עצמה. אמרתי לעצמי 'קחי את הטקסט ממוזיאון הטבע ושימי אותו פה'. גם שם היו שאלות כמו 'נפתח מוזיאון טבע?'. 'אמיתי? לא אמיתי?'. והנה עכשיו עולות השאלות על הפיגומים – 'משפצים או לא?'. התערוכה היא הזדמנות לשאול שאלות ולערער אותן מן היסוד, להעלות נושאים מושתקים. החנות של רעות, למשל, עוסקת בין השאר בקשר בין אמנות וכסף, עניין שבדרך כלל לא מדברים עליו. חשוב לי כל הזמן לנער את השטיח דרך תירוץ אחר: פעם סחר בנשים, פעם סביבות עבודה, פעם מוזיאון טבע".

אבל ב"מוזיאון הטבע" היה ספקטקל. "סביבות עבודה" היא לא תערוכה אופטימית במיוחד.

"'סביבות עבודה' היא באמת פחות פתיינית. בכל זאת, אנחנו מדברים בכאב על עסקים משפחתיים קטנים, על עולם נכחד. כן, יש משהו בתערוכה שאומר שהשוליים הם המרכז, שהמכוער הוא היפה".

זו לא היקסמות בורגנית מהאותנטי או מהאצילי?

"זה משהו שמאוד נזהרנו ממנו לאורך כל הדרך, וגם חטאנו בו – להתפעל מהפיגום, לראות את היופי שבשוליים. אבל אני אגיד לך איפה אי אפשר לחטוא בזה: במשפחה. אצל רעות זה אבא שלה, אצל רועי זה אבא שלו. זו אחת המורכבויות שעלו בזמן העבודה – איך מאמצים נקודת מבט שהיא פנימית וחיצונית, אוהבת וביקורתית, והכל בו זמנית. יש הכל, יש גם וגם, וכן, יש גם התנשאות. אני מקווה שזה עולה מהתערוכה, שגם זיהינו את ההתנשאות שלהם עלינו, כשהם מסתכלים על העבודות ושואלים 'מה יוצא לכם מזה?', 'בשביל מה אתם צריכים את זה?'. אני בטוחה שיש מי שבסוף היום יגיד בבית 'מה זה החארטה הזה'".

את כבר יודעת במה תעסוק התערוכה הבאה, מה תהיה סביבת העבודה הבאה שלך?

"לא, אני פועלת מתוך דחף מוטרף ובלתי נשלט. כל מי שהוא יוצר טוטאלי יודע שיש חוסר פרופורציה בכל העשייה הזאת, אבל בלעדי הדחף הזה המון אמנות לא הייתה נוצרת. בסדר גודל כזה של הפקה – אם לא הייתי טוטאלית, הפרויקט הזה היה נופל אלף פעם ולא קם. שבועיים לפני שהתחילה ההקמה, מהנדס העיר ואדריכל העיר הביעו בפני סוזן לנדאו, מנכ"ל מוזיאון תל אביב, חשש שגג הביתן ייפגע. הם הבהילו אותה שיידרשו תיקונים אחרי התערוכה ושזה יעלה הרבה כסף. סוזן חששה ובצדק, ואז, כשכל כולי בשלבים כל כך מתקדמים, כינסתי לישיבה את כל מי שהיה צריך – 30 אנשים.

"עמדתי מול כולם באפיסת כוחות, כי כמה תעצומות נפש כבר אפשר לגייס, ואמרתי בשקט: 'חברים, זה עומד לקרות'. ככה, עם הידיים על השולחן. והיה הס. 'זה עומד לקרות, ואני אעשה כל מה שצריך שזה יקרה. זה מפעל חיים של שלוש שנים וחצי, האישורים קיימים, הרתך עובד, הטקסטים יורדים לדפוס, שי באופן אישי השקיע עשרות אלפי שקלים, וגם אם צריך לגייס עוד כסף ואני אצטרך לעבוד בכביש, זה יקרה. הם הבינו שעם כל החרדות והחששות המוצדקים, יש כאן כוח מתפרץ שאי אפשר לעמוד מולו".

מתוך התערוכה "חללי עבודה". צילום: איליה מלניקוב

"חיתוך גס" של רועי מרדכי. מתוך התערוכה "סביבות עבודה" (צילום: אלעד שריג)

הטוטאליות הזאת היא גם הסיבה שאת לא אוצרת יותר תערוכות?

"בכל תערוכה אני מבינה שוב שכדי להגיע לעומק הזה, לדיוק ולהבשלה כאלה, דרוש זמן. זה לא פופולרי ולא טרנדי להגיח פעם בארבע שנים מהמחשכים, אבל אין לי שום עניין להוציא כל כמה חודשים תערוכה פרווה שלא מתפרצת בעוצמות האלו. העבודה על 'אוצרים בע"מ' נמשכה שנתיים וחצי והרגשתי בכל הגוף שלי שזה לא הספיק; אחת הבעיות שהיו בה הייתה שההיריון נגמר מהר מדי.

"גם התערוכה הנוכחית היא היריון של פילה ולידה של חודשיים. עשינו מפגש קבוצתי ממש לפני ההקמה ואמרתי לכל הגברים בחבורה: ככה מרגישה לידה, וזו זכות גדולה. ילדתי שלוש פעמים, והורמונלית מה שקורה פה הוא לידה. בשבוע הראשון של ההקמה הייתי חוזרת הביתה בכל יום, שוכבת במיטה ובוכה במשך חצי שעה. לא כי משהו היה לא בסדר, זה פשוט ההורמונים. ואני לא בכיינית. אישה שיולדת בוכה מלא, זה לא קשור לכאב. זו עניין הורמונלי מה שקורה פה, זה באוויר. שבועיים וחצי אחרי שהתחילה ההקמה קצת התאזנתי. המסה הגדולה של הפועלים ושל הבינוי מאחורינו. אני מתחילה להתרגל לתינוק".

"סביבות עבודה" תיפתח ב־22.5 בביתן הלנה רובינשטיין

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb