תוכלי לשיר וגם להאמין, הבטיח לי אבא. החיים הם לא שחור או לבן

בגיל 16 הבנתי שאני רוצה להיות זמרת -יוצרת. זה היה ב-2006, ואני לא זוכרת הרבה מהשנה הזו, אבל אני כן זוכרת איך ישבתי יום אחד בשיעור באולפנה שבה למדתי, וניסיתי לתקן את המילים לשיר חדש שכתבתי. "מירב! מה זה? מה את עושה?" שאלה חברה שישבה לידי, אבל הייתי נבוכה כל כך מכל העניין, אז עניתי לה בקצרה: "כלום!"

תבינו, בסביבה שאני מגיעה ממנה זה לא מקובל שבנות שרות בפני גברים, אז להיות זמרת-יוצרת, זה חריג במיוחד. גדלתי בבית ציוני-דתי, ואני לא זוכרת שהכרתי אנשים או נשים בפרט שכתבו שירים. היה מישהו שניגן מוזיקה חסידית בחתונות, אבל אני רציתי משהו אחר בתכלית. בשנה ההיא, התחלתי לחשוב שבטח לכשאגדל כבר לא אהיה דתייה כי "איך אפשר להיות גם דתיה וגם זמרת?".

עם הזמן החלום לעסוק במוזיקה בער בי יותר ויותר. התחלתי ללמוד פסנתר, והמשכתי לכתוב שירים. בגיל 17, כששיתפתי את אבא שלי בחלום שלי, אמרתי לו שאני מתבאסת רק מדבר אחד: שזה כנראה אומר שלא אשאר דתייה, כי לבנות דתיות אסור לשיר בפני גברים. אבא שלי אמר שזה יותר מורכב מזה. "החיים הם לא שחור או לבן" הוא אמר לי, "את תוכלי להיות גם וגם". המשפט הזה הלך איתי המון שנים כי החיים, מתברר, הם באמת לא שחור או לבן.

בגיל 20, כשסיימתי את השירות הלאומי, החלטתי ללכת ללמוד תורה במשך שנה בבית מדרש לנשים. זו לא הייתה החלטה שכיחה במגזר שגדלתי בו, שאישה תלך ללמוד גמרא וחסידות, אבל רציתי עוד לחקור את המקום של הדת בחיים שלי, ולא לעשות רק כי "ככה צריך". עד אז כבר הספקתי להקליט כמה סקיצות לשירים שכתבתי, אבל מעולם עוד לא השמעתי אותן לחברים מחוץ למשפחה. מעבר להנאה ולרצון לכתוב שירים ולהופיע, לא הצלחתי להחליט האם באמת לקחת את האהבה שלי למוזיקה צעד קדימה. ובנוסף, זה כל כך לא מקובל במקום שאני באה ממנו..

בבית המדרש היה פסנתר, ובאחד הערבים השמעתי לשתי חברות סקיצות של השירים שהקלטתי. זה היה מסחרר ומביך, ואני ממש זוכרת איך לא ידעתי מה לומר כשהמוזיקה פסקה, ושתיהן הגיבו באופן דומה! "וואו, את חייבת להמשיך עם זה" הן אמרו, "את חייבת לכתוב עוד שירים".

מירב הלינגר והפסנתר. צילום: אורית לוינגר

באופן מעט לא שגרתי, דווקא בבית המדרש לנשים, מקום שבו ביליתי שעות על גבי שעות של לימודי גמרא, תנ"ך וחסידות, מקום שבו למדתי עד כמה חשובה לי היהדות והחיבור לאלוהים, הבנתי במקביל שאני חייבת לעשות את זה, ושאני הולכת להיות זמרת-יוצרת. דווקא שם ההבנה שאפשר להיות "גם וגם" – כמו שאבא שלי הגדיר את זה – התחדדה, ושלל הגוונים התבהרו.

השנים שעוברות עוזרות לי לדייק ולנסות להביא את עצמי – עד כמה שאפשר – בלי פילטרים. אני לומדת שהדגש הוא לא על "מה" אני עושה, אלא על "איך" אני עושה אותו. ואני מנסה לדייק את ה"איך" שלי בכל יום, כדי להצליח להוסיף אור בעולם. זה המסע שעברתי עם האלבום החדש "שרשרת פרידות". מסע של חיפוש אחר  המילים והמנגינות שיזיזו אצלי בלב, כי כששיר מזיז משהו אצלי בלב, הוא מזיז גם בלבבות של אחרים.

והחיבור לאלוהים? הוא ממשיך ללבוש אינסוף צורות! החיבור לאלוהים יכול לבוא בדמות תפילה, בדמות חיוך ודמעה, שיא של אושר, ציור או שיר. הכול מחבר לאלוהות כאשר טוהר הכוונה שם, ואם לשם נוטה הקול הפנימי, הנכון.
מירב הלינגר תופיע הערב בתיאטרון תמונע לרגל השקת אלבומה "שרשרת פרידות". להזמנת כרטיסים