ביס אחד. זה כל מה שצריך כדי להבין את המסעדה הזאת
מלגו ומלבר אולי לא נראית כמו מסעדה מיוחדת, אבל האוכל שלה בהחלט כזה. יש כאן אוכל מעניין, מרגש ובעיקר ממש טעים. זה בדיוק מספיק כדי לסלוח לנפילות שמגיעות פה ושם
ביס אחד. זה כל מה שצריך כדי להבין את מלגו ומלבר. למעשה מנה שהיא ביס. קוראים לזה "קרוקט לבן ודג נא", מנה שהייתה דחוקה בתפריט בין מנות אחרות, שידרה חוסר עניין בואכה בנאליות, ובעיקר גרמה לנו לדלג עליה בלי טיפה יסורי מצפון. אם המלצר לא מקדם אותה בהתלהבות, כאילו הוא מינימום צאצא של ג'ון סטפן קרוקט (ממציא הקרוקט ומסחטת הקשיו), אין מצב שהיא בכלל מגיעה לשולחן.
תכלס, גם כשהיא הגיעה לא נרשמה התלהבות. הויזואליה לא תרמה לאירוע. צלחת גדולה מדי עם שני קרוקטים בגודל אצבע. איולי לימון מלמטה, פיסת דג לבנבנה מעל (אם זמזמתם "מבית אלפא עד נהלל", כמוני – מזל טוב, אתם זקנים), עם קצת סחוג. כבר ראינו כאלה. אבל אתה לא באמת דואג. אתה יודע שזה לא הולך להיות רע בשום צורה, כי בסוף זה קרוקט. מישהו לקח משהו, עטף אותו בפירורי לחם וטיגן. אז בחצי אדישות אתה מרים את הקרוקט מכניס אותו לפה, נותן ביס ופתאום אתה מבולבל, כי אתה לא מבין אם אתה יותר שמח כי זה לגמרי "וואו!" או שאתה יותר עצוב, כי אתה חולק את המנה והלך הקרוקט השני.
זה קרוקט על טורבו. עם מילוי גבינתי עדין אבל עם קיק, שהותך בטיגון ועכשיו עושה לך בפה ערב ריקודי עם של טעמים, מרקמים וטמפרטורות, כולל הסחוג שעושה לך על הלשון צעד תימני פלוס שרה'לה שרון, הפסנתר והפרחים לצה"ל. אבל זה יותר מזה. תסלחו לי מראש על ההגזמה הפראית, זאת מנה שהיא לגמרי יצירת אומנות. מקורית, מסעירה, גונבת פוקוס. אתה רואה פגמים פה ושם (יש מצב שהדג הצליח לברוח, כי הוא לא הורגש) אבל זה לא חשוב, כי אתה נותן ביס והטעמים מתפוצצים, ואתה ממש יכול להרגיש אותם בכל הגוף. ואז, כשאתה מנסה לעצום עיניים ולהנות מעוד שניה של אושר מגיעה התובנה: זה קרוקט טעים באופן שאתה לא מצפה לו, בדיוק כמו שמלגו ומלבר טעימה באופן שאתה לא מצפה לו.
במלגו ומלבר יש עץ במרפסת. לא עציץ קטן עם שתיל בשביל הסימון. דה ריל מקוי. עץ שדרה ענק שנטוע בין השולחנות, ומתנשא לשמיים דרך חור שנחתך עבורו בתקרה. והסיבה היחידה לדבר עליו היא שהוא הדבר היחיד לדבר אליו. כי חוץ ממנו זאת מסעדה גנרית להפליא עם סקס אפיל של משרדי פקיד שומה תל אביב 5, ששום מוזיקה בשום ווליום לא תעזור לו. היא כל כך אפרורית שאתה יכול ללכת בשדרה ממש ליד ולא לשים לב שהיא שם. גם אם אכלת שם, יש סיכוי יותר מסביר שלא תזכור זה. וזה באמת כל כך קיצוני, שיש שתי תאוריות מרכזיות שמנסות להסביר את זה.
>> 9 מתכונים נפלאים של השף מוטי טיטמן מ"מלגו ומלבר"
הראשונה, וההגיונית, היא שבמסגרת מלחמת המסעדות בעיר, קוסם שכיר מרומניה הטיל קללה על הפינהשמסתירה אותה מהרחוב ורק מי שרוצה להגיע אליה בלב שלם יכול למצוא אותה. התאוריה השניה טוענת שזה עניין של גאוגרפיה. שכשאתה נמצא בשדרות רוטשילד, נקודת ההתחלה של כל מה שמסביב – המדינה, תל אביב, חיי הלילה. שכשאתה ברחוב שיש בו יותר בניינים שהם אתרי מורשת עולמיים ממקומות חנייה. כשאתה צמוד לכיכר הבימה ותסמונת ה"ליידי נץ" שלה – הנקודה הכי יפה בעיר בלילה, גהנום עלי אדמות בשעות האור – אין שום דרך לבלוט.
והנה יש. קרוקט. ביס אחד, והאפרוריות נעלמת באופן לא צפוי. נשאר רק לגלות עם זה הסטנדרט או שזה רק שיא חד פעמי.
התחלנו עם מנת דג נא, שהייתה שונה לחלוטין מהקרוקט, אבל לגמרי בקטע טוב. קודם כל זה נראה ממש טוב. מעין קרפצ'יו דג ששחה בויניגרט תמרים והוגש עם כדור קרם פרש ופיסות בריוש קלויות. כאן לא תמצאו סערות או פיצוצים. כאן עדינות היא מילת המפתח. השילוב בין הדג לוינגרט הרגיש קצת קשוח, אבל אז מגיע הקרם פרש ופשוט מאחד את הכל לכיף מתמשך של שקט עדין. הבריוש היה טיפה שרוף, ועדיין הכלי המושלם לנגב את הרוטב.
מנת ה"רושטי ורוסט בקר ביתי", הייתה תזכורת שיש גם פגמים. הרוסטביף היה בסדר והשתלב יפה עם האיולי אריסה העדין ושני העלים הסימבולים מלמעלה, אבל ברור שבשביל שתהיה כאן מנה ראויה צריך משהו שיתמוך בכל הסיפור בלמטה. ותכלס, אנחנו כאן בגלל הרושטי. רק שהוא, למרבה הצער, לא עמד במשימה. תרתי משמע. לא ברור מה קרה שם, אבל התוצאה הייתה לא פשוטה. הרושטי איבד כל חוזק מבני ובמקום להחזיק את הבשר, טבע תחתיו. יהי זכרו ברוך. בבניין (שדרות) ירושלים ננוחם.
התנחמנו באניולוטי. וזאת הייתה מנת ניחומים מושלמת. אוכל ממולא זה תמיד נהדר, ואנילוטי, צינורות פסטה ממולאים, במקרה הזה במסקרופנה ובצל שרוף, זה בהגדרה סופר-פוד. והם לגמרו עמדו בציפייה. השילוב בין הפסטה המוצלחת מבחוץ וגבינת הבצל מבפנים היה יכול להספיק, אבל הוא שחה בתוך ציר עוף חום עשיר עם בצלים שעטף את הכל בעושר ואושר. ובדיוק כשאתה חושב שיותר טוב זה לא יכול להיות, אתה מקבל מעל הכל קוביות של מח עגל, מטוגנות לקריספיות מושלמת שמוסיפות טקסטורות ומרקמים על סף המופרכים.
והיה גם נתח קצבים. כלומר היה ואז נעלם, כי אי אפשר היה להפסיק לאכול אותו. הנתח היה עשוי בדיוק במדיום-רייר שנדרש לנתחים רזים, והבשר פשוט נמס בפה והשאיר אחריו שובל של טעמים. יחד איתו היו גם פירה בטטה לבנה מצוין, ברוקוליני פריך ותרד יפני כל כך מוצלח, שמבחינתי קחו עכשיו את כל התרד בארץ, שלחו אותו לבית ספר בקיוטו, ושלא יחזור עד שהוא יפני. דווקא הגרטן, שהיה סיבה מרכזית לבחירת המנה (מה? אתם לא בוחרים את המנה העיקרית לפי התוספת?) היה החלק הכי חלש בה. הוא נראה טוב, אבל היה יבש כמו פאב אירי אחרי סיינט פטריקס דיי.
בשלב הזה, כשכבר היינו מוכנים נפשית להתחיל לקנוס, הגיע המלצר ושאל איך היה. כשהוא שמע שהקרוקט הסעיר אותנו הוא אמר "אני יכול להביא תפריט קינוחים, אבל שתדעו יש בתפריט עוד קרוקט". האם היינו רעבים? ממש לא. האם השתררה בשולחן שתיקה מביכה? בהחלט. האם החלטנו בכל זאת ללכת על הקרוקט? לא באמת הייתה שאלה.
קוראים לזה קרוקט הבאנה, אבל צריך לקרוא לזה "רימון פולנטה". והנה כלי נשק שראוי להפיץ בעולם, כי הוא מפוצץ לך בפה פולנטה עשירה בגבינה שביחד עם קרם הבנרו שגורם לתופעות לוואי כמו חיוך, אושר ומצמוצי שפתיים קולניים. הטעם המושלם לסיים איתו את הארוחה, למרות ואולי דווקא בגלל, שעקרונית זו מנה ראשונה.
אלא אם כן יש לך עיינים גדולות ואתה מזמין גם שני קינוחים.
על הסטיקי דייט פודינג, אין מה להרחיב. זאת מנה על גבול האיומה, לא ברור מאיזה כיוון. הדבר היחיד שהצליח להציל את המצב היה המלצר ששם לב שיש בעיה, הגיע, התעניין, והעלים אותה. גם מהשולחן וגם מהחשבון. הסאנדיי, לעומת זאת, התגלה כאחד הקינוחים הכי טובים בעיר. סוד הקסם שלו – קציפת חלב שקדים. הדרך היחידה לתאר את האירוע היא לדבר על עננים. זה כמו לאכול ענן שפיזרו בו פה ושם פירורי מרציפן שבאים ונעלמים. וזאת רק השכבה העליונה שמתחתיה מתחבאים גלידת חלב נהדרת, בראוניז עשירים בשוקולד ושקדים מקורמלים. ואם אתה מצליח לתפוס בביס אחד את כל השכבות זה באמת מרגיש כאילו תפסת את השמיים.
מלגו ומלבר אולי לא נראית כמו מסעדה מיוחדת, אבל האוכל שלה בהחלט כזה. אולי אין פה תחכום קולינרי מהפכני או חדשנות אבל יש כאן אוכל מיוחד, מעניין, מרגש ובעיקר ממש טעים. בטח מספיק כדי להיות סלחנים לנפילות שמגיעות פה ושם. חוץ מזה, למסעדה שאתה שוכח שבועיים אחרי שאכלת בה יש יתרון ענק: בכל פעם שאתה מגיע אתה מופתע לטובה מחדש.
מלגו ומלבר, רוטשילד 142, שבת-רביעי 00:00-19:00, חמישי-שישי 00:00-18:00, 050-7981318
★★★★ 4 כוכבים ★★★★★✯ 5.5 לקרוקט ולסאנדיי. ♥♥♥♥♥5 מסיכות קורונה (תו ירוק, צוות עם מסיכות קורונה)
קרוקט לבן ודג נא 45 ש"ח
דג נא 80 ₪
רושטי רוסביף 58 ש"ח
אנילוטי מח עגל 84 ש"ח
נתח קצבים 133 ₪
קרוקט הוואנה 52 ש"ח
סנדיי 45 ₪
סטיקי דייט פודינג 45 ₪ (זוכה בחשבון)