"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר": מעריצים, הסירו דאגה מליבכם

אף פעם לא הייתי ממעריצי גלקסיית "מלחמת הכוכבים". לא חיבבתי במיוחד את השחקנים, העיצוב והאפקטים המיוחדים לא הציתו את דמיוני, והמיתולוגיה הכוחנית של אבירי הג'דיי לא דיברה אלי. בכל זאת, כשבתחילת "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" הופיעו אותן כתוביות פתיחה צהובות הנפרשות ומתרחקות מאתנו אל תוך החלל האינסופי, לראשונה בתלת מימד ובאיימקס, חלפה בי אדווה של ריגוש נוסטלגי. ונוסטלגיה היא מלת מפתח בפרק השביעי, שמשכיח מאתנו את טרילוגיית הפריקוול משנות האלפיים שנחוותה כבן דוד חורג וקצת דביל, ומחזיר אותנו לטרילוגיה המקורית.

הסרט, שמתרחש 30 שנה אחרי אירועי "שובו של הג'דיי" מ-1983, משיב למסך את הגיבורים הוותיקים במינונים שתואמים את מיקומם בסולם הפופולריות. את זמן המסך הגדול ביותר מקבלים האן סולו (האריסון פורד, בתפקידו הטוב ביותר מזה זמן רב, מגיש הופעה נינוחה כמו אחד שחוזר הביתה ונועל את נעלי הבית החמימות שחיכו לו ליד המיטה), הסיידקיק שלו צ'ובקה (פיטר מייהיו, שגילם את הענק הרטנוני מאז ומתמיד), והחללית הישנה שלהם שמתעוררת לחיים סוערים כמו דוב אחרי שנת חורף. נחמד לשוב ולפגוש גם את הגנרלית ליאה (קרי פישר בתסרוקת חדשה מצוידת בחיוך פיקחי ומנוסה) ואת C-3PO, בעוד לוק סקייווקר (מארק האמיל, החוליה החלשה בטרילוגיה המקורית) מתפקד כשמועה רחוקה, שאמנם מניעה את עלילת הסרט, אך הוא עצמו כמעט שאינו נראה בו. כל אלה, וגם כמה גרוטאות מוכרות, התקבלו במחיאות כפיים על ידי הקהל שבא לאהוב את הסרט, וקיבל מה שביקש.

לא רק השחקנים מוכרים, גם תמות ומרכיבי עלילה. מבחינות רבות "הכוח מתעורר" הוא רימייק של "מלחמת הכוכבים" וזרועים בו הדים רבים לאירועים, פיתולים דרמטיים ומורשות משפחתיות מהטרילוגיה המקורית. מרחק הזמן והניואנסים גורמים לכך שהוואריאציות על המקור דווקא מעצימות ומעמיקות את מיתולוגיית האינסטנט על מאבק בין כוחות הטוב והאופל, והומור חביב ולא מתאמץ עוזר לנו לגחך קצת גם על עצמינו ועל יחסינו לסרט.

את מקומו של לוק סקייווקר בתפקיד הגיבור, יורשת בת דמותו ריי – כמותו היא נערה יתומה (ככל הנראה) הנאבקת לשרוד בכוכב מדברי מרוחק, שנתקלת ברובוט קטן וצייצני שנושא עימו אינפורמציה חשובה (הפעם הוא כדורי וחמוד כמו כלבלב). כמו לוק היא נרתמת למאבקם של המורדים באימפריה הרשעה (שהחליפה שם אך חייליה עדיין עוטים את אותו שריון לבן שמדמה אותם לרובוטים) וכמותו היא תגלה בעצמה כוחות שלא היתה מודעת להם. ההבדל המהותי הוא שדייזי רידלי האנגלייה מתגלה כליהוק מושלם. היא חיננית ואנרגטית וכריזמטית וכיף לראות אותה הופכת לכוכבת מול העיניים.

שני הגיבורים הצעירים הנוספים הם מעין תמונות נגטיב זה של זה, או אולי יין ויאנג. שניהם מסתתרים מאחורי מסכות אטומות – אחת שחורה ואחת לבנה – אך כשהן מורידים אותן נחשפים אנשים מלאי רגשות סותרים. הם מגולמים על ידי ג'ון בויגה האנגלי הזכור מ"השכונה נגד חייזרים" ואדם דרייבר המוכר מ"בנות". הראשון מצחיק, השני דרמטי, ושניהם נהדרים. גם לאוסקר אייזק יש תפקיד נחמד כטייס מורד נועז וקצת שחצן בשם פו דמרון. אלא שדמותו דומה מדי לזו של האן סולו, ולכן כשהמקור חוזר לפעולה, דמרון נעלם מהמסך. יש להניח שתפקידו יתרחב בסרטים הבאים. ג'יי ג'יי אברמס, לא רק מלהק יותר טוב מג'ורג' לוקאס, הוא גם מביים יותר טוב ממנו. הוא חוזר כאן למראה המעט מלוכלך ומרופט של מקומות יישוב מרוחקים, שמקנה להם מידה של ריאליזם נטול דיגיטציה. הוא מוותר על דיאלוגים פומפוזיים ומניע הכל בקצב טוב ובקלילות ועם זאת מותיר מקום לכמה איחודים (ועימותים) משפחתיים מרגשים. "הכוח מתעורר" נעשה באהבה, והוא עומד היטב בפני עצמו, אך גם פורש את השטיח לסרט הבא שמיועד לצאת ב-2017. מעריצים וותיקים יהיו מרוצים, ונראה שהסרט יביא לסדרה גם צופים חדשים.

השורה התחתונה: בגלקסיה של סרטי ההמשך, "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" הוא אחד המוצדקים שבהם