החדשה של מאיר אדוני מצדיקה את מעמדו, אבל המחיר? אאוץ'
האוכל של מאיר אדוני הוא עדיין, למרות הנפילות הקטנות, אחד המוצלחים שאפשר למצוא. הבעיה היא שיש מחיר לתהילה, ובמקרה של "מלי מלו" התהילה היא של השף והמחיר המוגזם לגמרי עלינו
הכניסה למלי מלו, המסעדה החדשה של מאיר אדוני היא סוג של חדר בריחה. קודם תגיעו לרחוב יבנה. אחר כך תמצאו את מלון "בובו" (ו..יש לנו זוכה בתחרות "מלון או הפודל של השכנה מקומה 7"). תחצו את ריחות הזבל של הרחוב ותכנסו במהירות לגן התלוי המהמם, שבקצהו מחכה "השומר". בשביל לעבור אותו צריך לענות על שאלות ולהציג תו ירוק. אם תצליחו, תכנסו למעלית. עכשיו תצטרכו לנחש לבד לאיזה קומה לעלות. טיפ של אלופים – לא לקומה 3L, שם זה מבוי סתום. אל תשאלו איך גילינו.
אם תנחשו נכון תגיעו ללובי של המלון. תצטרכו לחצות את חדר האוכל ולמצוא את השלט שמכוון למסעדה. הוא יביא אתכם למעליות. פה תצטרכו לזהות את הקומה הנכונה מהשילוט ולהקיש אותה כדי שתגיע המעלית. אבל יש טריק. אם לא תגיבו מספיק מהר המעלית המפונפנת תיסגר ובמקומה תשלחו למעלית שירות שמרגישה כמו קופסת טונה מהצד הלא כייפי שלה (לא שיש צד כייפי, אבל נניח). ואז מגיעים ל"מארחת". היא מכריזה על ההגעה במכשיר קשר, ואז, כאילו משום מקום נפתחת דלת שחורה ומתוכה מגיח מישהו בצעקת "מה קרה???"; מה שקרה זה שפיצחנו את החידה והגענו. עכשיו, אפשר לקבל משהו לאכול?
הודעות היח"צ ששוגרו בשנה שעברה שעברה, כשהמסעדה נפתחה לראשונה, איפה שהוא בין הסגר הראשון לשני, נשמעו מאוד מבטיחות. מאיר אדוני, כנראה אחד השפים/סלבס הכי גדולים בישראל, פותח מסעדה חדשה, על גג המלון החדש של רשת בראון "בהשקעה חסרת תקדים". שזה משפט אירוני כשמדברים על עיצוב רטרו שכאילו נלקח היישר מן העבר, כולל שנדלירים וקיר מטבח אחורי בצבע ירוק סבנטיז. התפריט, לעומת זאת הוא ההיפך המוחלט. מעניין, חדשני ובעיקר מפתה. לא יודע מי כתב את שמות המנות והתיאורים שלהן, אבל הוא עשה עבודה מעולה. מהסוג שגורם לך לרצות להזמין כל מנה ומנה.
התחלנו עם "הרובע הלבנוני בבנגקוק" שזה שם מעולה למנה אדירה. אולי התחלנו זו מילה קצת מוגזמת. התחילו בשבילנו. התפריט של מלי מלו לא מחולק לראשונות ועיקריות. כיוון שמדובר לצערנו בטרנד תל אביבי, כבר למדנו שהדרך להבדיל הוא באמצעות המחיר. המנות הזולות הן הראשונות והיקרות הן עיקריות. כשהמנות התחילו להגיע לשולחן בסדר אקראי הבנו שזה לא עובד כאן ככה. פשוט כי אין באמת מנות עיקריות. באופן גורף, כל המנות שאכלנו, מלבד הקינוחים היו קטנות יחסית. המחירים שלהן, לעומת זאת, היו פחות צנועים.
אז התחילו בשבילנו עם "הרובע הלבנוני בבנגקוק". ובלי להגזים, יש מצב שמדובר במנת הכיסונים הכי טעימה שאכלנו כבר הרבה זמן. אל השולחן הגיעו כיסוני פנקייק לבנוני במידת קריספיות כל כך מושלמת ששמעו את הקרנץ עד רוטשילד. הם היו ממולאים בבשר טלה עם בצל מקורמל וצנוברים. עד כאן הרובע הלבנוני. בנגקוק יוצגה במנה עם עלים חרדליים שבהם עוטפים את הכיסון ורוטב תאילנדי מבוסס צ'ילי שבו אפשר לתבול אותם. התוצאה היא לא פחות ממהממת. שילוב טעמים שמתפוצץ לך בפה וגורם לך לרצות לאכול עוד ועוד.
הבעיה היחידה היא שבמחיר של 85 שקלים, להגיש שני כיסונים מרגיש, איך נאמר את זה בעדינות, מעט גרידי (ובעצם ממש לא מעט).
הקרוקט תירס חלב הביא איתו תחושות דומות. מצד אחד זאת מנה מעולה. כדור קרוקט, קרם תירס שעבר טיגון עד שהבחוץ נהיה קריספי אבל נשארת רך במרכז ועליו יושבים סשימי דג ים ושמנת חמוצה. מנה של ביס אחד, אבל מוצלח. כזה שמשאיר אותך עם טעם של עוד. הרכות של התירס עוטפת את הדג וגורמת לך למצמץ בלשון כדי לקבל עוד שניה של טעם. מצד שני, שלושה כדורים קטנים ב-65 שקלים? נראה לי שעלינו על מגמה.
טרטר הדג הערבי היה המנה הבינונית הראשונה של הערב. הוא לא היה רע בשום צורה. השילוב בין הדג, היוגורט והתמרינדי שהיו הבסיס של המנה – היה טוב והשתלבו יפה יחד, אבל זאת מנה קצת בנאלית שהתחושה היא שכבר אכלנו די הרבה כמוה וכנראה גם טובות יותר. יקרות ממנה (81 שקלים לטרטר לא גדול!) כנראה ולא פגשנו.
כל זה נשכח ועבר כשהגיעה "הקצב מסן ז'רמן" שזה שם ממש מוצלח לטרטר בשר מוצלח אפילו יותר. קודם כל כי זאת פרזנטציה מוצלחת: הבשר מגיע כשהוא מתפרש (מרוח? שרוע? זה טרטר. יש לזה מצב צבירה רשמי?) על צלחת ועליו יושבות התוספות – איולי, אנשובי, חלמון ביצה וציר בקר, ויוצרות תמונה אימפרסיוניסטית של שקיעה תל אביבית. ערבוב מהיר ואתה מקבל לפה חווית טעמים אדירה. אם זה לא מספיק, עם המנה הוגשו גם טוסטים של לחם בריוש מרוח בכמהין וגבינת גרויייר. כן, זה נשמע היסחפות. לא, זה ממש לא. למעשה, משהו בשילוב בין הכמהין, הגבינה ולחם הבריוש לוקח טרטר מצוין ומצליח לתת לו עוד שדרוג.
הייתי אומר שמרגישים את היד של אדוני במנה אבל הוא ישב על הבר כל הערב, אז מקסימום מרגישים את השראתו. ועדיין זה בהחלט דבר מרשים. למרבה הצער, המנה הבאה, "ניחוחות פריז" הייתה הרבה פחות מוצלחת. לא כי היא לא הייתה טובה, אלא כי מרוב ניסיון להתחכם היא הייתה בנאלית להחריד. אפשר להבין את הרעיון בלקחת פילה, לכאורה הנתח היוקרתי, אחד מהעמודי התווך של המטבח הצרפתי, ולהביא אותו למזרח התיכון על שיפוד. יש פה אפילו משהו מעניין. אבל התוצאה, כמו ברוב המקרים שמנסים להמציא את הפילה מחדש, פשוט לא מספיק טובה. הפירה שהוגש עם הבשר היה מוצלח, הברוקומיני היה עשוי מעולה. השום קונפי נהדר. אבל כשהבשר מרגיש קצת יבש וחסר טעם, קשה להתרגש אפילו מציר בשר ברמת המופלא.
ואז הגיעה המנה הבאה. הנה התיאור שלה כמו שהוא הופיע בתפריט "בריוש, אנטריקוט קצוץ, צ'דר, איולי קוניאק, קרעי תפוחי אדמה וגרמולטה איטלקית, איולי פפריקה". תודו שזה נשמע פצצה. לא היה שום סיכוי שלא ניקח אותה. רק כשהיא הגיעה לשולחן הבנו שזו הדרך הכי מוגזמת שפגשנו כדי לתאר צ'יזבורגר. הדבר היחיד שהיה יותר מוגזם מזה, היה המחיר. ב-103 שקלים, זה ככל הנראה ההמבורגר הכי יקר בעיר. ולמרות שהוא מתובל מצוין ועשוי טוב, עם צריבה מבחוץ ועסיס מבפנים, ולמרות שתפוחי האדמה היו מוצלחים למדי – בסוף, גם אם תקרא לזה סליידר, זה עדיין צ'יזבורגר לא מאוד גדול עם ציפס מתוחכם ב-103 שקלים.
אגף הקינוחים הציע שלוש אפשרויות אז עשינו את הדבר הנכון ולקחנו את שלושתם בלי שום רגשות אשם. ואז חיכינו. וחיכינו. ואז הגיע מלצר (לא דבר של מה בכך, בשלב ההוא. השירות, שהיה מוצלח למדי בהתחלה, הלך ונעלם לאורך הערב) והתנצל שהמטבח בעומס והקינוחים מתעכבים. זה היה קצת מוזר בהתחשב בעובדה שהמסעדה לא הייתה מלאה בשום צורה. הציעו צ'יסר פיצוי אז סלחנו. כאלה אנחנו. תנו לנו פיצוי ואנחנו שוכחים הכל.
חוץ מזה שהיה שווה לחכות. הטובה מבין מנות הקינוחים הייתה הטארט מנגו. קוביות בצק סבלה עדין, עם קרמו מנגו ויוזו מרהיב, קציפת יוגורט שמרגישה כאילו אתה אוכל ענן ורוטב פטל שעטף את הכל בחמיצות מתקתקה. גם המלבי שש בש התגלה כיציאה נהדרת. הררי מלבי בלבן ובשחור (המלבי השחור הוא מלבי שהוסיפו לו אבץ) שיושבים על שערות קדאיף ומוגשים עם גלידת פיסטוק שהיא לא פחות מאדירה. שילוב נהדר שגרם לנו ללקק את הצלחת עד שהשארנו אותה נקייה לחלוטין. מנת השוקולד היתה החלק החלש של הקינוחים. היה כאן שילוב די כיפי בין קרמו השוקולד לקציפת הקרמל וטוויל הקקאו, וגם כאן כאן לא השארנו אפילו פירור, אבל משהו במנה לא התרומם. אולי כי היא הרגישה קצת משומשת. ואולי זה הפחזניות שהוגשו איתה והיו קשיחות ולא מוצלחות.
מלי מלו מוכיחה חד משמעית שהמעמד של מאיר אדוני לגמרי מוצדק. האוכל שהוא עושה (או לפחות מתכנן) הוא עדיין, למרות הנפילות הקטנות, אחד מהמוצלחים שאפשר למצוא כאן. הבעיה, כמו שידקלם לכם כל בומר, ש – fame costs. רק שבמקרה הזה התהילה היא של השף והמחיר המוגזם הוא עלינו.
נ.ב.
גם הדרך למטה היא סוג של חדר בריחה. טיפ של אלופים 2 – אל תרדו בקומת הלובי הלא נכונה. יש שם יציאה לרחוב אבל יש שם שומר שרק נובח עליך שאסור לצאת מכאן, ומחזיר אותך למעלית. שוב, אל תשאלו איך גילינו
☆★★★ 3.5 כוכבים (☆★★★★ 4.5 אם מישהו אחר משלם)
מלי מלו, כל הפרטים
הרובע הלבנוני 85 ₪
קרוקט תירס 65 ₪
טרטר דג ערבי 81 ₪
הקצב מסן ז'רמן 87 ₪
ניחוחות פריז 113 ₪
צ'יזבורגר 103 ₪
טארט מנגו 49 ₪
מלבי שש בש 49 ₪
קינוח שוקולד 49 ₪