הסרט הזה הוא עוד תוצר מעוצב ממכונת ההייפ של נטפליקס
"מלקולם ומארי" נשען על ההייפ של זנדאיה הלוהטת, נשען על ההייפ של ג'ון דייוויד וושינגטון הלוהט ונשען על ההייפ של הקורונה, אבל לדרמת היחסים הזאת לא היה מזיק קצת יותר זמן לעיבוד הדרמה
"מלקולם ומארי" (5.2 בנטפליקס) הוא ככל הנראה הסרט הראשון שנוצר בגלל הקורונה – בלי להתייחס לקורונה. כשצילומי הסדרה "אופוריה" הופסקו בגלל המגיפה, כוכבת הסדרה זנדאיה ויוצר הסדרה סם לווינסון נדברו ליצור סרט תחת המגבלות הידועות. בתוך שישה ימים כתב לווינסון תסריט בהשראת הפעם ששכח להודות לאשתו בהקרנת הבכורה של סרטו "אומה של רוצחים". ג'ון דיוויד וושינגטון ("שחור על לבן") הצטרף להפקה אחרי שלווינסון הקריא לו חלק מהתסריט בטלפון, והסרט צולם במהלך שבועיים ביוני, עם צוות מצומצם ששהה בבידוד לפני ובזמן ההפקה.
"מלקולם ומארי" מתרחש כולו בתוך בית גדול בקליפורניה, עם כמה יציאות לחצר, וזמן ההתרחשות מקביל לאורך הסרט. האם מדובר ביותר מתרגיל קולנועי? כן. ולא. גם גודאר יצר סרטים בקצב כזה, והסרט ללא ספק מודע לקיומו של "הבוז" של הקולנוען הצרפתי הנערץ, העוסק ביחסים בין תסריטאי לבין אשתו במהלך צילומי סרט שכתב.
מלקולם הוא במאי שזה עתה יצר את סרטו הראשון באורך מלא. הוא וזוגתו השחקנית מרי חוזרים הביתה אחרי ההתרגשות הגדולה של הפרימיירה. מלקולם מוצף אדרנלין אבל מרי כבויה. בנאום התודה שלו מלקולם שכח להודות לה, ולמרות שכבר התנצל והיא כבר אמרה שהכל בסדר, היא בעצם חושבת שהשכחה הזאת מעידה על משהו הרבה יותר עמוק ביחסיהם. המתח הזה מניע סדרת דיאלוגים, שחלקם הם בעצם מונולוגים ארוכים, על יחסיהם ועל אמנות הקולנוע.
כשמתברר שמארי היתה נרקומנית ושהסרט הוא על נרקומנית, עולה השאלה עד כמה הוא מבוסס על חייה (ובסאבטקסט – עד כמה הסרט שבו אנו צופים מבוסס על דמותה של זנדאיה ב"אופוריה"). שלא כמו תומר ב"חזרות", מרי לא דרשה קרדיט ככותבת שותפה, אבל היא כן רוצה להבין מדוע מלקולם לא ליהק אותה לתפקיד הראשי, מה שמעלה עוד שאלה, על החשיבות של אותנטיות באמנות.
המונולוג הסוער ביותר, מבחינת ההגשה של וושינגטון, והמעניין ביותר מבחינתי כמבקרת קולנוע, מוקדש לוויכוח חד צדדי עם מבקרת הקולנוע הלבנה של הלוס אנג'לס טיימס. לא ציינתי זאת עד כה, אבל מלקולם ומארי הם שחורים, אפיון הנובע מכך שהשחקנים שמגלמים אותם הם שחורים. אבל האם צבע עורם מגדיר אותם בכל דבר שהם עושים? והאם זה הופך את "מלקולם ומארי" לסרט שחור? מלקולם זועם על כך שמבקרת הקולנוע הלבנה, שהיללה את סרטו, מנתחת את מה שראתה דרך משקפיים של פוליטיקת זהויות ומתייחסת אל יצירתו כאל "סרט שחור" ומעצם כך "פוליטי".
"אי אפשר לתלות הכל בזהות," הוא זועק. "אי אפשר לומר שהפרכתי בגאוניות את המוסכמה הזאת כי אני שחור, אבל נפלתי למלכודת הזאת כי אני גבר מזוין!". כדי לתמוך בטענתו הוא מביא כמה דוגמאות קלאסיות של קולנוענים שעסקו באנשים ובנושאים שהם לכאורה מאוד רחוקים מהם (כמו היהודי איטלקי גילו פונטקורבו שעשה סרט על לוחמי גרילה מוסלמים באלג'יר).
יוצא ששישה מבין תשעת הבמאיות והבמאיות שמלקולם מזכיר הם יהודים (אם כי הוא מזכיר את יהדותם של רק שלושה מהם), כמו גם סם לווינסון (בנו של בארי לווינסון) שכתב וביים את "מלקולם ומארי", ואפשר בהחלט להתווכח איתו על השאלה האם המרכיב היהודי בזהותם תרם לסוג הסרטים שיצרו (אני חושבת שכן). אבל פוליטיקת הזהויות היא ללא ספק נושא טעון, בעיקר בקולנוע, והטרוניה של מלקולם מכה בברזל בעודו חם. המבקר האמיתי של הלוס אנג'לס טיימס (גבר ממוצא אסיאתי), דרך אגב, כתב את הביקורת הכי גרועה שהוקדשה לסרט הזה.
גם למארי יש מונולוגים, והמוצלח שבהם הוא נאום התודה שלה לעצמה. מנבאים לזנדאיה מועמדות לאוסקר על הסרט הזה. היא בהחלט טובה (וחדה יותר מוושינגטון השוצף), ובאחת הסצנות היא אף מדגימה למלקולם איזו שחקנית טובה היא, אבל הבאזז סביב הופעתה החל עוד לפני שהסרט זכה לחשיפה של ממש, כך שיכול להיות שגם הוא תוצאה של פוליטיקת זהויות, או שזה פשוט הרגע של הזמרת/אייקון אופנה בת ה-24, שהופעתה המצוינת ב"אופוריה" הקפיצה אותה לסטרטוספרה.
האם יש לסרט יש לב וחשמל, כמו שדורש מלקולם מיצירת אמנות, ולא רק רעיונות מנוסחים היטב? מהבחינה הזאת נראה שלא היה מזיק לו קצת יותר זמן לעיבוד הדרמה. הוא מאד מעוצב ויפה לעין. הצילום בשוטים ארוכים ואלגנטיים ובשחור לבן מרהיב, תורם לתחושת הבועה האומנותית שבתוכה הסרט מתרחש. אבל בניגוד ל"סיפור נישואים", למשל – שעסק אף הוא בהתפוררות היחסים בין במאי לזוגתו השחקנית – "מלקולם ומארי" לא ממש מצליח לגעת באמת הרגשית שמתחת למפולת המילים.
☆★★★ 3.5 כוכבים
Malcom & Marie בימוי: סם לווינסון. עם זנדאיה, ג'ון דיוויד וושינגטון. ארה"ב 2021, 106 דק' (נטפליקס, 5.2)