מנה אחרונה: החלום על מסעדת וילהלמינה התברר כסיוט
מסעדת וילהלמינה בשרונה התגלתה לדניאל שק בחלומו, אז הוא קפץ לביקור ומצא את עצמו בתוך חלום בלהות
באחד הלילות באה אליי וילהלמינה בשנתי ולחשה לי באוזן "אני מתגעגעת הביתה, קח אותי לשם". אני זוכר במעורפל שבחלומי ניסיתי לחשוב על דרך מנומסת להגיד לה שלא כדאי, שעדיף שתשמר את זיכרון המושבה שרונה, ביתה ופרדס הלימונים כמו שהוא, אבל הרי בגברת גרמנייה ממשפחה טובה עסקינן, אז איך יכולתי לסרב?
וכך קרה שהלכתי אנגז'ה עם וילהלמינה למלה בין שבילי מתחם שרונה הומה אוהדי המונדיאל והיא, כאילו לא עברו 150 שנה, הובילה אותי בבטחה אל פתח ביתה. כשראתה את הכיתוב "וילהלמינה מאת אורן בקר" חשבה לתומה שמדובר בתרגום עברי ל-"וילהלמינה פון בקר" ומיהרה לתקן שהיא אמנם מבית טוב, אך לא בת אצולה ושאם בכלל, היא שייכת לפריץ בעלה האהוב ומי זה בכלל הבקר הזה (אופה בגרמנית) שתפס עליה בעלות? ניסיתי למלמל הסבר מניח את הדעת למושג "מיתוג", אבל כל מה שיצא לי זה "לופטגשפטן".
מסעדת וילהלמינה מאת אורן בקר משתרעת על פני חצר רחבת ידיים ובה שתי קומות אירוח לא גדולות שבראשונה שוכן גם המטבח. המבנה שופץ ושומר והדקורציה חמודה ומכילה כל סטריאוטיפ של וינטג' שתוכלו להעלות על הדעת. במלל היחצני קראתי שהמנות הן "מחווה לדמויות שמאחורי מתחם שרונה", אבל וילהלמינה התקשתה להבין איך התגלגלו למטבחה הייקי המתוקתק מנות בנוסח סצ'ואן, סשימי בסגנון תאילנדי, מבחר מנות איטלקיות וסלט חומוס. התפריט, אם כן – איך נאמר בנימוס? – אקלקטי.
למראה פרצופה הנבוך של Frau Laemmle לקחתי באבירות את הפיקוד והכתבתי למלצרית הידידותית ומלאת ההתלהבות את ההזמנה. פתחנו בסביצ'ה לוקוס עטוף ברוטב חמצמץ-חריף ותערובת עלי תבלין קצוצים וגרגיר הנחלים. המנה גדולה ונאה למראה ובסך הכל טעימה. רק טעמו של הדג היה חיוור מדי, ללמדך שאולי נקצץ הרבה לפני ההזמנה שלנו.
לצד הסביצ'ה הזמנתי טורטליני בקר בציר בקר לימוני. אף שלא שמעה מימיה על טורטליני, עיניה של וילהלמינה אורו למראה הכופתאות התפוחות שבטח הזכירו לה משהו. היא נגסה באחת מהן בתיאבון ותוך שניות הופיעו סימני מצוקה במבטה. אותתי לה שזה בסדר להחזיר לצלחת. היא הנידה בראשה ובלעה בנימוס אלגנטי. הטורטליני גדולים ועשויים בצק סתמי ומבושל יתר על המידה והמילוי, Mein Gott, המילוי! מין רסק בשר דליל שדומה שנלקח הישר מצנצנת מזון לתינוקות. הרוטב העשיר הוא נקודת האור במנה הזאת.
בהמשך קיבלנו Fish & Chips שמורכב מפילה דג, קלמרי ושרימפס וכן צ'יפס וטוגנים מירקות שורש. הגיע הזמן שהנוגעים בדבר יבינו שזו מנה כביכול פשוטה, אבל בוגדנית. רק חומרי גלם מעולים, מומחיות של ממש בטיגון וטריות מושלמת יניבו את החוויה הנכונה. לא כאן. פירות הים מאיכות ירודה, הטיגון חובבני והתוצאה היא דוק שמנוני שנספג בציפוי של הדגה, צ'יפס רופס וברק חשוד על פרוסות הירק המתפצחות והטעימות כשלעצמן. את המנה העיקרית הנוספת הזמנתי בעיקר משום שהתקשיתי לענות לשאלתה של וילהלמינה: מה זה פילה פרגית עסיסית? לא מספיק שלוקחים בשר ירכיים מעוף תעשייתי מצוי ומהדרים אותו לשווא בכינוי "פרגיות", עכשיו גם המציאו לו פילה?
המנה היא כנראה מהקטגוריה שקורצת לשורשים הסצ'ואנים של הטמפלרים. מנה גדולה מאוד של פרוסות בשר עוף עם ירקות ופלפלים חריפים מיובשים. העוף היה אכן עסיסי ואפילו טעים. אשר לירקות, הגזר היה מבושל עד כדי מחית ואילו הקישואים לא מבושלים כלל. בממוצע זה אל-דנטה. כל העסק טובל באגמון של רוטב מתוק להחריד ובדרגת חריפות שאתגרה אפילו את בלוטות הטעם המנוסות שלי.
אורן בקר הוא כידוע שף קונדיטור ובביתו של קונדיטור איך לא נזמין קינוח? ביקשנו את מנת היום, קומבינציית שוקולד. הגיעה צלחת נאה עם שלל וריאציות על שוקולד שמתוכן אציין מוס מצוין, סאבלה חסר אוויר, מרשמלו שהוא סתם התחכמות ופראלין מעולה.
וילהלמינה היא מסעדה בדמותו של פרויקט שרונה כולו, סיפור מסגרת מקסים עם תפאורה מדוקדקת, אבל בלי תוכן של ממש ובעיקר בלי נשמה. בצאתנו נטלתי את זרועה של בת לווייתי ושאלתי אם תרצה לעצור אצל אחד השכנים לדרינק. היא שלחה סביבה מבט עצוב וענתה חרישית: תעצור לי מונית.
סך הכל
אוכל – 6
אווירה ועיצוב – 7
שירות – 8
תמורה לכסף – 6
ציון כולל – 6
חשבון
לחם – 24 ש"ח
סביצ'ה לוקוס – 59 ש"ח
טורטליני בקר – 44 ש"ח
פיש אנד צ'יפס – 85 ש"ח
פילה פרגית עסיסית – 86 ש"ח
קומבינציית שוקולד – 54 ש"ח
2 בקבוקי מים – 36 ש"ח
2 תה – 28 ש"ח
סה"כ – 416 ש"ח