נשמח לקבל אוכל כזה במשלוח. לצאת בשבילו מהבית? פחות
כן, האוכל טוב והטעמים מעניינים, אבל יש נפילות גם בסקציית הראמן ושום דבר לא יכול להצדיק המתנה של כשעה לשולחן. מנטנטן היא מסעדה שמתנהגת כאילו השנה אינה 2021 וללקוחות לא מגיעה שליטה מינימלית בזמן שלהם
אולימפיאדה היא מכונה ליצור רגשות. שמחה, עצב. כעס וקנאה. לאומיות ושנאת זרים. הכל מתפוצץ בבת אחת סביב מדורת שבט גלובלית. זה בכלל לא משנה אם אתה ספורטאי שמתחרה, איש תקשורת שמסקר או סתם אדם מהישוב שזנח את כל המטלות שלו והדביק את עצמו לכורסה מול המסך (אני לא מכיר כאלו, אבל שמעתי דיבורים). וזה די מובן. מעבר לעניין הספורטיבי, אי אפשר לראות את התמונות מטוקיו ולהישאר אדישים. בכל רגע מופעלים אצלך טריגרים. חלקם מעוררים גאווה לאומית. חלקם מביאים איתם תחושה מרה של אכזבה. במקרה שלי, בכל פעם שיש שידור מטוקיו, מופיע פתאום קול פנימי שאומר בקול רם "ממממממ. ראמן".
הבעיה עם קולות פנימיים היא שאין להם מושג מה קורה בחוץ. נניח העובדה שמנטנטן, המקום הכי נחשב לראמן באזור, מסרב לקבל הזמנות שולחן מראש. על פניו לגיטימי. זכותו של מקום להחליט שהוא מעדיף להתנהג כאילו השנה איננה 2021 והזמנת שולחן היא עדיין פריבליגיה מיותרת ולא עניין בסיסי שמאפשר ללקוחות שליטה מינימלית בזמן שלהם. כאן צריך להגיע, להירשם ולחכות.
ולחכות. ולחכות.
ולחכות עוד קצת.
ואז המארח אומר לך שעוד מעט תורך.
ואז אתה ממשיך לחכות. ולחכות. ולחכות.
טוב די. מיצינו. למרות שאפשר להמשיך עם זה עוד שעה (שזה היה יכול להיות אירוני, כי זה בערך הזמן שחיכינו מחץ למסעדה). ממש כדאי שהאוכל יהיה שווה את כל הזמן הזה בכבשן המכונה נחלת בנימין בערב קיצי עם 325 אחוזי לחות.
אני אחסוך לכם את ההמתנה (ראיתם מה עשיתי פה?) – אם לשפוט על פי הגיוזה, התשובה היא חד משמעית כן. הקאקוניגיוזה היא אחת ממנות הכיסונים הכי טובות שאפשר למצוא בתל אביב. כיסון בצק מושלם, ממולא בבשר חזיר בבישול ארוך שנמס לך בפה, שעובר אידוי (נראה לי), ואז נצרב בתחתית בדיוק כירורגי למידת עשיה מושלמת – זה אולי תיאור מדויק אבל הוא לגמרי טכני ואפילו לא מתחיל לתאר את החוויה. יש את הרגע הזה, שבו אתה נותן ביס. והרכות של הבצק מלמעלה והקריספיות של התחתית רוקדות לך ביחד על הלשון. ועוד לפני שאתה מבין מה קורה, נשפכים לך לתוך הפה הבשר והרוטב הנפלא שלו בפיצוץ של טעמים, מרקמים וטמפרטורות. זה מרגיש כאילו לקחת את בלוטות הטעם ליום כיף בלונה פארק.
גם המנה הבאה, Yukke, שמרה על הרמה, ועל הפער שבין התיאור הטכני (בקר נא וחלמון ביצת שליו ברוטב מתקתק) לבין הביס הנהדר. החלמון עטף את הבשר הקצוץ לרצועות קטנות כמו קימונו משי, מהסוג שאתה לא רוצה להפסיק למשש. עכשיו בואו נדבר על הרוטב. תראו, זה ידוע מכבר שהעולם מתחלק לשניים: אנשים שמבינים שבשר עם מתוק זה שילוב מנצח (יזכור עם ישראל את מנת הבקר במייפל של הסינית האדומה הי"ד) ואנשים שלא יודעים מה טוב להם. ולא משנה באיזה חלק אתם, חשוב שתדעו שכאן זה לגמרי עובד. ביס נהדר שמשאיר טעם של עוד.
למרבה הצער, מכאן הדברים התחילו קצת לגמגם. זה התחיל באגדאשי טופו ראמן. זה לא ראמן קלאסי, זה יותר מנת אגדאשי טופו עם תוספות. הציר, שהיה מבוסס אצות ופטריות היה מוצלח, האיטריות היו טובות אבל כל זה קצת הלך לאיבוד לאור הטופו עצמו. כל הרעיון באגדאשי טופו הוא הפער בין הרוטב לבין הקריספיות של הטופו המטוגן. לא ברור מה קרה בדרך מהמטבח, או כמה זמן המסע הזה נמשך, אבל ברור שמשהו בטיימינג לא עבד. במקום קוביות טופו פריכות חיכו במרק חתיכות טופו מסמורטטות. אינטואיטיבית הייתי רוצה להגיד שזה הרגיש כמו לאכול נזלת, אבל ברור שתשאלו מאיפה לי לדעת איך זה מרגיש, אז בואו נעזוב את ככה.
הטונגרהראמן היה מוצלח בהרבה וסוג של תיקון. פה מדובר בראמן שמבוסס על ציר חזיר שבושל במשך שעות, ומוגש עם איטריות, בשר חזיר במבו-שוט וביצה רכה. הציר עצמו, היה טעים אבל קצת שטוח. מין גרסה לייט של הדבר האמיתי. מצד שני, זה אמר שיכולנו לשתות ממנו עוד 2-3 ליטר בכיף. מה שהפך את המנה למוצלחת היו בעיקר התוספות. קודם כל בשר נהדר אבל גם האיטריות נהדרות שהיו בדיוק מה שהיה צריך להפוך את זה מציר עם תוספות למנה שלמה.
את הצוקמן עד עכשיו לא הבנתי. ולא דיברתי על הטעם. אנחנו עוד בהגשה. מדובר ככל הנראה במנה שפותחה בידי יחידת הטכנולוגיה של צה"ל, אחרת אין הסבר הגיוני לעובדה שהיא מגיעה בשלושה חלקים. קודם כל איטריות קרות בהגזמה, שזה אומר קופסת במבוק, שמלאה בקרח שמעליו יש אטריות (הכנס מימ ג'ון טראוולטה מסתכל לכל הכיוונים). החלק השני הוא מגש קטן שעליו פרוסות במבוק ומשהו שנראה כמו פרוסת רולדת עוף מכובס. וחלק שלישי שהוא קערית לא גדולה של רוטב חם מבוסס שומשום ודאשי. זאת לא מנה. זאת חידת חדר בריחה. "המטרה שלכם היא לאכול את כל המרכיבים יחד. אבל יש בעיה. אין צלחת".
כשמצליחים להתגבר על סוגיית האיך (טיפ – לנסות להתייחס לקערת הרוטב כאל צלחת ולדחוס לתוכה את שאר המרכיבים נראה כמו רעיון טוב, אבל עלול להסתיים בדליפת רוטב ברדיוס של כמה מאות מטרים ברמה של אסון אקולוגי. אל תשאלו איך גילינו) התוצאה מוצלחת למדי. הרוטב, שיש לו מתקתקות שמזכירה קצת בוטנים, עושה חסד עם העוף המכובס ומקפיץ אותו למעלה. האיטריות מוסיפות עוד שכבה לחוויה והתוצאה שמתקבלת, למרות סימני השאלה, חביבה למדי.
השרימפס בפנקו היו– שרימפס בפנקו. האם השרימפס היו טובים? בהחלט. האם הם היו מטוגנים בדיוק במידה? כן. האם רוטב הטרטר תרם להם? לא מאוד. האם יש עוד משהו להגיד עליהם? לא ממש. על הטונקאצו, לעומת זאת, יש מה להגיד. זאת לא מנה מאוד מסובכת. שניצל חזיר מטוגן מוגש עם רוטב פירותי מתקתק. הטיגון היה בדיוק על הנקודה. הקריספיות הייתה מושלמת. הרוטב היה נהדר. הבעיה המרכזית הייתה שהחזיר פשוט הלך לאיבוד. זה הרגיש כאילו דפקו אותו כל כך חזק שאפילו הוא שכח שהוא חזיר. הייתם אומרים לו שהוא עוף והוא היה עושה קוקוריקו. מצד שני, אם זה חם, קריספי ויש רוטב טעים, לא באמת אכפת לי מי אתה חושב שאתה.
והיה גם קינוח. קוביות שוקולד מאצ'ה כאן היו חילוקי דעות מהותיים בשולחן. חלקנו טענו שזה די נחמד והשילוב בין השוקולד למאצ'ה עושה את העבודה. החלק השני – הצודק – ניסה להסביר להם שלסיים מנה עם תחושה כאילו אכלת עכשיו שני קילו דשא זה לא בדיוק ההגדרה המילונית של "נחמד". כולנו הסכמנו שאתה ממש חייב לאהוב מאצ'ה בשביל לשרוד את האירוע. לי אישית נראה מוגזם לפתח רגשות כלפי דברים ירוקים שאי אפשר לעשן.
אם היינו מקבלים את האוכל הזה הביתה במשלוח היינו מסיימים את הערב מאוד מרוצים. אוכל טוב, למרות נפילות קטנות, טעמים מעניינים. לצאת בשביל זה מהבית ועוד בלי שאפשר להזמין שולחן מראש? פתאום הכל נשמע פחות מוצלח. בטח לא מספיק כדי להצדיק שבירה של מסורות משפחתיות ("לא עומדים בתור לאוכל מאז 1945"). מה שכן, אם בא לכם לפנק את עצמכם, הדבר הכי נכון הוא להזמין איסוף עצמי של גיוזה, לקחת אותם מהמסעדה בלי תור, להתיישב בספסל ליד, ולהרגיש שתפסת את אלוהים בכיסונים.
★★★3 כוכבים (★★★★4 במשלוח. ★★★★✯4.5 אם אוכלים רק גיוזה)
מנטנטן, נחלת בנימין 57, שבת-רביעי 00:30-12:00, חמישי-שישי 02:00-12:00
שרימפס פנקו 62
גיוזה 52
Yukke 42
טונקצ'ו 48
צוקמן עוף 68
טונגרהראמן 65
אגאדישיראמן 65
שוקולד מאצ'ה 28