מסעדת אולימפוס: לא מספיק דומה למקור היווני

המארח היה חביב, האוכל קצת פחות: גיל אקרמן ביקר באולימפוס ונפל מההר

מסעדת אולימפוס. צילום:אנטולי מיכאלו
מסעדת אולימפוס. צילום:אנטולי מיכאלו
28 באוקטובר 2014

הדבר החביב ביותר בביקור במסעדת אולימפוס הוא המפגש עם המארח יונה. הוא ממש נחמד האיש הזה, מהאנשים האלה שמספרים לך סיפורים בזמן שאתה אוכל, בלי שתרצה לגרש אותם מהשולחן. יונה הוא גם הבעלים, השף, המלצר, הקופאי ולבטח עוד כמה תארים של אולימפוס, ולמרות היעדרותה של מלכה אשתו, המבינים טוענים שתפקידה בסיפור אינו שונה בהרבה.

אולימפוס היא מהמקומות האלו שקפאו על שמריהם במשך כמה עשורים טובים: מסעדה משפחתית של אנשים טובים שקמים מוקדם בבוקר ונותנים אהבה בסירים. יש שיאמרו שזה טעם של פעם, יש כאלו שיתלוננו, אך השורה התחתונה היא שמי שגדל על המטבח המוגש במקום, ממוצא יווני־בלקני, כנראה יחכך שפתיו בהנאה, ומי שלא, כנראה שלא.

המסעדה המקורית נוסדה בשנת 1932 ובמרוצת השנים החליפה בעלים וכתובות עד שהתמקמה ברחוב קרליבך הסואן, אי שם בתחילת שנות ה־90. יונה מספר כי מאז נמצאות בתפריט מנות יווניות קלאסיות כמו קציצות פראסה חמימות ורכות, קישוא נפלא עם יוגורט ממולא אורז, סלט יווני ועלי גפן חמצמצים. להדיוט כמוני, שסבתו נולדה בקהיר, אין בזיכרון הקולינרי מור"קים של רחובות סלוניקי, כך שבמבט ראשון ובלתי מזוין התרשמתי כי התפריט הוא ישראלי־יהודי לכל דבר, ובו מיני סלטים קטנים של התחלה, מגוון פשטידות, ערב רב של ממולאים ושיפודים על האש.

התחלנו עם צלוחית סלטים טובה שהכילה כרוב כבוש עם הרבה שמיר, פרוסות פלפל בתחמיץ וכמה חתיכות חצילים שעברו גם הם החמצה כלשהי. בכל ביס דמיינתי כי זהו טעם מטבחה הביתי של מאמא מפיראוס. אל אלו חברה גם איקרה מוצלחת שהזכירה כמה נחמד שעדיין יש מקומות אשר מגישים ממרח דגים בעל ממד פישי עדין ולא מתלהם, כך שגם שותפיי שלא נולדו עם כפית איקרה בפה יכלו לאכול בהנאה. נחמד.

לאחר שזללנו בהנאה את אותו קישוא, שבאמת היה נפלא, הגיע הרגע שמבדיל בין אלו שנולדו לבית יווני, דור שלישי בארץ, לבין אלו שבחייהם נפגשו עם גרסת המקור פעמים בודדות. כל ביס שלקחנו מאותו רגע הרגיש קצת כמו ניסיון לעַבְרת את המנות. כך, למרות שאולימפוס אינה כשרה כלל וכלל, נדמה כי המטבח עדיין נמנע מלחבר בין גדי לחלב אמו, מה שגרם למוסקה שיונה המליץ עליה בכל פה לצאת מהמטבח יבשה לחלוטין. תוצאה עגומה זו נולדה בעיקר מכיוון שחסרה במנה את אותה שכבת גבינה נהדרת שמגיעה בדרך כלל כמכסה חום צהבהב, ואת רוטב הבשמל, שבגרסת המקור, שיצא לי לפגוש בביקורי האחרון באתונה, מחבר את כל שכבות התבשיל ליחידה אחת לוהטת ומטריפה.

רוצה לומר – נדמה לי כי אם גדלת על ורסייה יוונית בבית, חכך סלחנית יותר לגרסאות "ביתיות" שכאלו, ואם לא יצאת מרחם עטופת אוזו, חכך נשאב לזיכרונות ממסעדות פועלים קטנטנות, שכה נעים להיתקל בהן בביקור במדינת האיים שטופת השמש. השוואה כזו עושה עוול לגרסה המקומית, מכיוון שאלו לא אותם חומרי גלם, לא אותם מחירים ובעיקר לא אותו קהל. מי שמע על מסעדת פועלים יוונית שלמעט איקרה אינה מגישה דגים?!

לא נשברנו. ניסינו במיה ברוטב עגבניות שהתגלתה כ"סנפרוסטית" למדי. מנת הקבב הזכירה אף היא מציאוֹת מביקור בסופר. פשטידת התרד הייתה אמנם לא רעה, אבל בסיסית עד מאוד וללא כל בשורה, קצת כמו שהייתם מכינים בבית.

קינחנו עם ה"בווריה" המקומית – קרם סמביציון וקרם אולימפוס, האחד עוגת ילדות של שכבות קצפת ושוקולד על בסיס עוגייה והאחר קרם שעורבב עם מעט ליקר ותועפות של פיסטוק חלבי. שניהם היו נחמדים, וטעימים בדיוק לשני ביסים של סיומת לצד הקפה.

הודינו למארח החביב על שהכניס אותנו למשכנו, וסיכמנו שחוויה זו מתאימה בעיקר למי שטעמים אלו מעוררים בהם נוסטלגיה וזיכרונות ילדות. בינינו, לפעמים כל מה שצריך זה מארח חביב עם נוסטלגיה נחמדה. האוכל כבר פחות משנה.

המדרג:

איכות האוכל: 6
עיצוב ואווירה: 5
שירות: 8
תמורה לכסף: 6

חשבון בבקשה

איקרה: 20 ש"ח
במיה: 27 ש"ח
3 קציצות פראסה: 36 ש"ח
מוסקה: 29 ש"ח
פשטידת תרד: 29 ש"ח
קישוא: 25 ש"ח
קבב: 60 ש"ח
3 שתייה: 30 ש"ח
קרם סמביציון: 28
קרם אולימפוס: 28
2 קפה: 18 ש"ח

סה"כ: 330 ש"ח