הבהלה למזרח

למה בעצם עוד לא עברתם למזרח תל אביב?

ניסיתם להתכחש לזה, אבל הזמן עובר וקול קטן בראש אומר לכם: אולי בכל זאת נבדוק את השכונות שממזרח לאיילון?

4 ביולי 2019

הנסיעה אחרי משאית ההובלה הרגישה כמו נצח קצרצר. בהתחלה פיתולים בכל הרחובות המוכרים: המלך ג'ורג', בן ציון, רוטשילד, חשמונאים, בגין, ופתאום שבירה אחת חדה לכיוון עזריאלי, מדלגים על היציאות לאיילון ומחליקים פנימה, לתוך שכונה קטנה שבנויה ברובה סביב שני רחובות ארוכים שרוב הבניינים בה הם בתי רכבת דו קומתיים. מדי כמה בתים הופיע שלט פח ירוק ומתחנחן עם כמה פתגמי מקס סטוק שכנראה נקבעו באיזו ישיבת תושבי השכונה לפני כמה שנים: "הכלב שלך חמוד, אספת אחריו?", או "כבר חייכת לשכן שלך היום?". לא ראיתי שילוט כזה באף שכונה אחרת בעיר. לא לפני ולא אחרי. 11 שנים טובות, רועשות ומייגעות במרכז תל אביב הסתיימו. עברנו לביצרון.

עברנו לביצרון, בת הזוג שלי דאז ואני, בתחושה שרבנו – אולי בעיקר אני רבתי – עם מרכז העיר. גרתי במשך 11 שנים בחמש דירות שונות, משדרות נורדאו בצפון עד דרך בגין בדרום, כולל שש שנים קשוחות על שני צמתים מרכזיים בקינג ג'ורג'. אין צורך לפרט מה קרה למחירי הדירות בעשור וקצת הזה. השאלה המעניינת יותר היא מה עוד קרה מאז.

הדבר הראשון שעושים כשעוברים ממרכז העיר לשכונות המזרח זה לשנות הרגלים, ואף באופן קיצוני. קודם כל, עם המעבר לכאן מסתיים באחת עידן הטייק אוויי הגדול, או לפחות מוטלות עליו מגבלות דרמטיות. שליחי וולט לא מגיעים לכאן, למשל, אם כי חלק מהשכונות מקבלות שירות ממסעדות מתחם שרונה וגם מכמה מסעדות ברחוב הארבעה (וכמובן דיקסי הוותיקה יושבת בנחלת יצחק הסמוכה). מרבית העסקים בשכונה סגורים בשבת. הסניף היחיד של AM:PM בכל שכונות המזרח נמצא ביצחק שדה (אם כי יש פיזור קל של מינימרקטים הפתוחים 24/7). על ברים אין מה לדבר. חיי הלילה שייכים ללהקות בני נוער שחוצות על קורקינטים את שדרות ההשכלה או מסתובבות בפארק וולפסון, בדיוק כמו שעושים בני גילם בעפולה, ברחובות ובכפר סבא. בדיוק כמו שאנחנו היינו עושים כשהיינו בתיכון, בפרברים, בערי הלוויין ובפריפריה שממנה עברנו לתל אביב.

במהרה מגלים שהחיים האלה ממש לא נוראים. אמנם התרגלתם לנוחות של קניות בסופר בשתיים בלילה, אבל הייתם קונים ברשת יקרה עם ירקות גרועים באופן מביך, ושזה לא כזה נורא לעשות קנייה אחת גדולה פעם בשבוע. שאתם לא באמת צריכים את כל הטייק אוויי הזה, ושהגבול בין נוחות, עצלות והתמכרות הוא מטושטש. שזה נחמד מאוד לגור ליד ברים, אבל בפועל אתם לא יוצאים אליהם ממילא. הקרבה הגיאוגרפית שלהם מנחמת משום מה, כמו לקנות ערמה גדולה של ספרים בשביל לדמיין איך יום אחד יהיה לכם פנאי לקרוא אותם. בסוף בלאו הכי יושבים בבית ורואים טלוויזיה או משחקים בפלייסטיישן עד שתיים בלילה. האם אתם באמת צריכים לשלם על התענוג הזה את מחירי השכירות של מרכז העיר? אתם כבר קצת יותר מבוגרים, קצת יותר שחוקים, קצת יותר אטיים, ואלו תהליכים שאי אפשר לבלום; אז מה קורה? עדיין משלמים 7,000 ש"ח בחודש בשביל לא להרגיש שהפכתם להורים שלכם?

פארק וולפסון בשכונת רמת הטייסים
פארק וולפסון בשכונת רמת הטייסים

השלב הבא הוא ההבנה שהמרחק של שכונות מזרח העיר מתל אביב הוא קודם כל תודעתי (גם אם במשך שבועות לא יכולנו שלא להרגיש שאנחנו הכי צעירים בשכונה, מלבד הילדים כמובן. כמה ילדים יש כאן, לא להאמין, כאילו מאופסן כאן כל מלאי הילדים של העיר).

"תל אביביות" – ובהשאלה כנראה כל שייכות אחרת לעיר גדולה, בייחוד אם לא נולדת בה – היא פלונטר גדול של שאלות שאתה לא באמת רוצה לשאול את עצמך, ואם אתה מתעסק בהן באופן פעיל מדי אתה בטח עוד לא שייך לכאן. אז אחרי שקראת במשך יותר מעשור לצד אחד של איילון "הצד הלא נכון" (וגם תפסת תחת על מי שגר מצפון לירקון),ולבסוף מצאת את עצמך גר שם – מה זה אומר עליך? הסתיימה תקופה? התחילה אחרת? האם אתה לוזר או חלוץ? ואם כבר ביצרון או כפר שלם או רמת הטייסים, אז למה לא גבעתיים? למה לא רמת גן? במה אתה נאחז, בסמליל על מעטפת הארנונה?

הפסיכולוגיה של ביצרון

שי רינגל (34), שגם כותב בעיתון זה, עבר לפני חצי שנה לשכונת תל חיים הנמצאת בין חלקו הצפוני של רחוב משה דיין הארוך לגבעתיים, לדירה שקנה עם אשתו יעל. אזורים אחרים היו מחוץ לתקציב שלהם. "אני התעקשתי שהדירה תהיה בתל אביב, ובסוף חיפשנו דירה שנתיים", הוא מספר. "התחלנו לחקור את העיר ועברנו שכונה שכונה. התחלנו מיפו. אמרנו: יפו נהדרת, זה המקום שקורה עכשיו. הלכנו לראות פרויקט בשכונת צהלון וגילינו אזור מוזנח עם כל מיני חולות משונים שמקימים בהם מגדלים. זה הרגיש הכי לא עירוני, יותר כמו איזה פרויקט מגודר, כאילו מנסים להגן עליך מהסביבה. פתאום הרגשנו כמו איזה כלי פוליטי בניסיון לייהד את יפו. זו שכונה ערבית מאוד ופתאום בונים את כל הבניינים החדשים האלה וברור למי משווקים אותם. זה הרגיש לנו לא נכון".

שפירא הוציאה מהם תחושות דומות: הקרבה לתחנה המרכזית הייתה לא נעימה, ורחוב הר ציון אינו אזור כיפי בלילה. "הלכנו לטייל ביד אליהו וראינו שזו שכונת מגורים שקטה, נחמדה, שונה מאוד מאיך שזכרתי אותה בילדות. העניין עם יד אליהו הוא שאין אזורי מסחר חוץ מבאזור האצטדיון, ובתוך השכונה יש קצת מכולות ואולי איזו מספרה. אבל הרחובות הם אחלה, הכל ירוק ויש שבילי אופניים בכל מקום ובכל זאת יש בה איזו מוזרות כיפית. היא מרגישה כמו תל אביב, פשוט אחרת". לאחר כמה ניסיונות כושלים לקנות דירה ביד אליהו, הם קנו דירה בשכונה הקטנה והסמוכה תל חיים, "מין בלוק קטן כזה שנשאר בין יד אליהו לגבעתיים", רינגל מתאר אותו.

פארק גלית ביד אליהו (צילום: שלומי יוסף)
פארק גלית ביד אליהו (צילום: שלומי יוסף)

למה בכל זאת היה חשוב לכם להישאר תושבי תל אביב?
"יש סיבות פרקטיות ויש סיבות פסיכולוגיות. הפרקטיות – תו חניה, ארנונה נמוכה יותר והשירותים של עיריית תל אביב־יפו שהם מצוינים. האוטותל עוזר לנו מאוד, והוא עובד מצוין למי שגר במזרח העיר. הסתכלנו גם על גבעתיים וממש חיבבתי אותה והתפלאתי ממנה. יש בה אזורים שמזכירים את תל אביב של שנות ה־80 מבחינת הבנייה. אבל היא צפופה, מצב החניה בה יותר גרוע ממרכז תל אביב והיא מנותקת בצורה נורא משונה מבחינת תחבורה ציבורית. אני מגיע למרכז תל אביב כל הזמן – במכונית, באוטובוס, באופניים, אפילו ברגל. אני עולה על קורקינט ואני יושב במנזר תוך רבע שעה. זה מטורף. תל חיים עצמה אמנם הרבה יותר שקטה ופריפריאלית מגבעתיים, אבל החיבור שלה למרכז תל אביב הרבה יותר נוח והגיוני".

וזה נכון. זה דורש אמנם קצת היכרות עם קווי אוטובוס או עם מונית שירות קו 16 או קצת יותר מרץ על אופניים או קורקינט, או אפילו לחצות את רחוב לה גארדיה במכונית, אבל זה לא באמת קשה להגיע ממזרח העיר למרכז שלה. "עשר דקות למרכז העיר" זו רמאות רק כשזה מופיע במודעה על סאבלט. בכל הקשר אחר, העובדה שזה נדמה לנו רחוק רק מדגישה כמה התפיסה שלנו של "עיר גדולה" עדיין עוברת דרך פילטרים של מדינה קטנה וצפופה.

הקומיקאי ליאור דובדבני (39), מהצמד דובדבני וקובץ', עבר גם הוא ממרכז תל אביב לביצרון לפני כשבע שנים, שם הוא מתגורר באחד הבניינים החדשים בשכונה. "אם מישהו אומר לך 'אה, אתה גר במזרח, זה לא ממש תל אביב, זה כבר גבעתיים, לא?', ואתה נעלב, כי לא, אתה תל אביבי, ולא ייקחו לך את זה, אז אתה מיד מתחיל לשלוף כל מיני משפטים כאלה: אתה לא מבין כמה זה קרוב לאיילון, זה ממש ללכת בלי ולהרגיש עם. אבל המעבר מהמרכז לביצרון היה קודם כל צעד אישיותי מבחינתי. הרגשתי שמיציתי ושהתבגרתי ממרכז תל אביב, שהלילות וההסתובבויות לא היו טובים לי ושהמרכז נהיה בשבילי איזו מערבולת אחת גדולה. היה לי לא טוב שם והייתי צריך את השקט שלי. אמנם עברתי לשכונה בורגנית אבל היא נורא פרקטית וכיפית, נורא מתאימה לבן אדם כמוני".

"המעבר מהמרכז לביצרון היה קודם כל צעד אישיותי מבחינתי. הרגשתי שמיציתי ושהתבגרתי ממרכז תל אביב, שהלילות וההסתובבויות לא היו טובים לי" ליאור דובדבני

"כל ביצרוני מתחיל יודע שיש שתי ביצרון – יש 'מושב' – שזה שדרת ההשכלה עם כל הירוק והפתוח והאירועים; ויש 'ניו יורק' – המגדלים ברחוב הסוללים", הוא אומר. "מובן שמי שגר במגדלים לא נחשב לביצרוני אמיתי", אם כי גם הביצרונים החדשים של המגדלים משקיפים מהחלונות הגבוהים שלהם לשדרה וכנראה משתתפים בשיחת החולין האהובה בשכונה. "חודשיים לפני יום העצמאות כבר מתחילות השיחות: 'מי, מי מופיע השנה ביום העצמאות בשדרה? שנה שעברה היה את אבטיפוס, אתה יודע שהוא גר פה בשכונה. מי השנה בעצמאות?'. שמעתי את זה איזה 100 פעם. מובן שיש גם התלהבות כל שנה כשראש העיר בכבודו ובעצמו מגיע לבימת ההופעות. רון חולדאי מגיע עד ביצרון, מי ישמע!".

שדרות ההשכלה בשכונת ביצרון (צילום: שלומי יוסף)
שדרות ההשכלה בשכונת ביצרון (צילום: שלומי יוסף)

רוני ברוט (33), מעצבת UI/UX, עברה עם בן זוגה לפני חצי שנה לכפר שלם. לפני כן הם אף פעם לא ממש גרו במרכז תל אביב אלא ביפו ובבת ים, אבל תמיד עבדו במרכז תל אביב והרגישו מחוברים אליו באופן כזה או אחר. "לא היה לנו אזור כלשהו בראש כשהתחלנו לחפש לחזור לתל אביב. היה לי חשוב מאוד לגור בדירה שהיא יפה ומשופצת ולא באזור התחנה המרכזית או משהו". אחרי קצת תלאות בתחום החיפושים הם שכרו די בספונטניות את הדירה בכפר שלם והתאהבו בשכונה. "כשגרנו ביפו אמנם היה אפשר ללכת קצת ברגל והכל הרגיש במרחק נגיעה ופה הכל דורש קצת יותר מאמץ, אבל אני לא יודעת אם בתרחיש אופטימלי הייתי מעדיפה לגור במרכז או בפלורנטין. תמיד שנאתי את פלורנטין. יפו מושלמת מבחינת האיזון שלה בין סחלה לשכונה שאשכרה כיף לגור בה, אבל יש עניין הרכבת שידענו שרק ילך ויחמיר, וגם המחירים בה הם כבר כמעט כמו המחירים במרכז. בתכלס, בסוף בסוף – זה תמיד עניין של כסף".

היא בטוחה שבכל הנוגע לכפר שלם היא בסך הכל אחת הראשונות ורבים אחרים מבני גילה יבואו אחריה. "עוד לא גילו אותה, יש בה המון מרחב ושקט, אתה אשכרה רואה שמים ולא רק בניינים ושיפוצים, ויש מלא פארקים שזה חשוב לי בגלל הכלבה". אבל כשהם יוצאים, זה תמיד למרכז העיר. "יש פה מין בית קפה שבערב הופך לבר, אבל אין לו אופי ואני לא רואה את עצמי יושבת שם. גם אם תעבור לכאן כמות נכבדת של צעירים זה לא יספיק בשביל לפתוח מקומות שמיועדים לקהל כזה. אבל אולי זה אפילו עדיף ככה. האוכלוסייה פה הרבה יותר ידידותית מאשר ביפו או בבת ים, שם היה לא נעים לפעמים. הייתי חוזרת הביתה ותמיד הייתה ניידת משטרה ליד הבית. פה יש משהו משהו שקט מאוד, בייחוד בשבת. יש פה הרבה דתיים ושומרי מסורת".

לא היה איפה לשתות קפה

במונחים שלנו, המהגרים הטריים למזרח העיר, העיתונאית עינת פישביין (50), מייסדת אתר האינטרנט "המקום הכי חם בגיהנום", היא תושבת ותיקה באזור. ב־15 השנים האחרונות היא עברה בין כמה בתים בביצרון ורמת ישראל הסמוכה, כמו עוד לא מעט אנשי תקשורת, ברנז'ה ותרבות שעשו את הצעד הזה. "זה היה מוזר מאוד בהתחלה. הייתי בהיריון עם הבת הגדולה שלי ולא הייתי בזוגיות, וברור שאפשר לגדל ילדים בעיר אבל השכונה פה נתנה לי משהו. עברתי לפה ומיד נהייתי עטופה בשכונה הזאת. אני מרגישה כאן בבית כמו שלא הרגשתי מאז הילדות, אני לא מוכנה לזוז מכאן, וזה לא קל כי לא קל למצוא כאן בתים להשכרה".

הרגשת שאיבדת משהו כשעברת למזרח?
"הרגשתי כאילו אני עוזבת את החופש הזה של לצאת, אבל זה שטויות, אני יוצאת כל הזמן, שלוש פעמים בשבוע, אבל חשבתי שאני עוברת לפרברים ויש לי אימת פרברים מאז שחר נעוריי. אני 11 דקות רכיבה באופניים מהסנטר. כשחציתי את איילון חשבתי שהחיים שלי כמו שהכרתי אותם, עם הבילויים וההסתובבויות, נגמרו, אבל זה היה רק ברגע הראשון. מובן שזה היה לפני עשור וחצי ולא היה כאן לחמנינה ולא היה כאן את פיצרון ולא היה כאן את כל המתחם של יגאל אלון. זה נשמע היפר בורגני – מי ישמע, לא היה איפה לשתות קפה. אבל וואלה, לא היה איפה לשתות קפה".

שדרות ההשכלה בשכונת ביצרון (צילום: שלומי יוסף)
שדרות ההשכלה בשכונת ביצרון (צילום: שלומי יוסף)
שדרות ההשכלה בשכונת ביצרון (צילום: שלומי יוסף)
שדרות ההשכלה בשכונת ביצרון (צילום: שלומי יוסף)

אבל כשהיא הגיעה לשכונה – אם צעירה באמצע שנות ה־30 שלה, בעלת מקצוע חופשי (ללא ספק פרופיל של רבים מתושבי ביצרון כיום) – השכונה עדיין הייתה אחרת, ולא רק מבחינת מקומות לשתות בהם קפה. החיכוכים עם האוכלוסייה הוותיקה לא היו משמעותיים אבל הם קרו מדי פעם. "לא מזמן היה ויכוח קשה מאוד באספת שכונה על בנייה מחדש של המתנ"ס", היא מספרת, "התושבים החדשים – אנחנו, שהגענו ב־20 השנים האחרונות, עיתונאים, ארכיטקטים וכו', רצינו לשמר את המבנה של המתנ"ס, שעם כל כיעורו הוא מבנה טמפלרי או משהו כזה, בעוד התושבים הוותיקים רצו בניין בטון גדול כזה, אשכול פיס. אותי, בתור עיתונאית חברתית זה הדליק מאוד – מי שרוצה לשמר את האופי של השכונה זה החדשים, והוותיקים אומרים – תעזבו אותנו מהמבנה המכוער הזה, תעשו משהו מטורף כמו שיש בכל מקום. זה היה למעשה ויכוח על משהו אחר – של מי השכונה ומי באמת מהשכונה. זו שכונה עם פערים גדולים אבל לא ענקיים, זה לא שיש פה תושבים שהיו יכולים לגור בכפר שמריהו".

“אני עדיין מרגיש תל אביבי אף שזה מטופש לחלוטין", אומר רינגל. "אין בזה שום היגיון, אבל זה עובד. העובדה שאני רוכב על אופניים לשינקין – עובד. הבעיה היא אחרת: אנשים שגרים במרכז תל אביב לא ממהרים לבוא אליי. לא חשבתי שהם יהיו עצלנים כל כך, אבל הם אומרים כל הזמן: אוי, אבל אתה נורא רחוק, ואני ממש לא רחוק! אנשים חושבים שמעבר לאיילון זה הרי החושך. אני יכול להבין את זה באיזשהו מקום, אבל זה עדיין נורא מפתיע אותי".

"אני מגיע למרכז תל אביב כל הזמן – במכונית, באוטובוס, באופניים, אפילו ברגל. אני עולה על קורקינט ואני יושב במנזר תוך רבע שעה" שי רינגל

"המרחק בין שכונות המזרח למרכז הולך ומצטמצם", אומרת פישביין. "כשיפתחו את גשר יהודית (שיחבר בפועל בין יגאל אלון לדרך בגין – ע"ק) ועם כל הקורקינטים והאופניים החשמליים – המרחקים האלו כבר לא באמת קיימים. כשעזבתי את הדירה האחרונה שלי במרכז העיר הייתי בת 35, גרתי לבד, הייתי עיתונאית פרילאנס, שילמתי שכר דירה על שניים־שלושה חדרים. זה לא כל כך אפשרי עכשיו. הוויתור על זה היה קשה בזמנו, אבל הוא רוכך מאוד מאז".

שדרות ההשכלה בשכונת ביצרון (צילום: שלומי יוסף)
שדרות ההשכלה בשכונת ביצרון (צילום: שלומי יוסף)

"לפני כמה זמן ראיתי מישהו אורז את הדברים שלו ושם אותם על משאית", אומרת ברוט, "וחשבתי למה? למה לך לעבור מפה? מבחינתי זה מקום לפחות לשנים הקרובות. אני די מאוהבת בשכונה". יש בזה משהו. זו אמנם שכונה של זוגות ומשפחות, אבל גם אחרי הפרידה, כשהיה נראה שהצעד ההגיוני הוא לחזור למרכז העיר, פתאום היה לי ברור שלפחות בשבילי – דווקא כאן זה הצד הנכון של איילון. לא רציתי לגור בדירת חדר שמישהו פירגן לה "וחצי" עם קיר גבס דק. התרגלתי לעשות קניות לשבת. לא התגעגעתי ל־AM:PM וכמעט לא התגעגעתי לברים.

אם הרבה מן האמור והכתוב כאן מרגיש לכם, תושבי מרכז העיר הנכבדים, כמו ערמה של תירוצים – אל תטעו לרגע: אלו בהחלט תירוצים. רוב הכיף הוא ללא ספק אצלכם ויהיה זה טיפשי להכחיש זאת. אתם עדיין לא הפסדתם במשחק הורדת הידיים האינסופי עם מרכז העיר וכל הכבוד לכם ולשרירים שלכם. אפשר להלל את שכונות המזרח ארוכות, אבל אין ספק שזה כרוך בללכת מסביב להרבה סוגיות הקשורות לחיים בהן. יש גבול לכמה לוקל פטריוטיזם אפשר לפתח תוך כדי שמתחננים לאל הטוב או לפחות לאיזה יזם שיפתח בשכונה שלך או אפילו בשכונה הסמוכה איזה פאב מסריח מהסוג שלא היית יורק לכיוונו לו היה באלנבי.

אבל לעומת זאת אתם הרי יודעים שהמצב לא עומד להשתנות לטובה. אתם תמשיכו לשלם יותר ולקבל פחות. אנשים משלמים כמעט 3,000 ש"ח לחדר בדירת שותפים, מה שהיה מחיר של דירת שותפים שלמה רק לפני עשור. אפשר לדבר, להתווכח, לצעוק, להפגין ולהעלות פוסטים על הסיבות לכך עם מילים יפות כמו "שוק חופשי", "ביקוש והיצע", "תכנון עירוני" ומה לא; אני מניח שכל מי שגר עם שותפים אחרי גיל 30 זקוק להסחות דעת מהסוג הזה. בינתיים חפירות הרכבת הקלה בשדרות ירושלים יהפכו את צפון ומרכז יפו, לפחות בעתיד הנראה לעין, לאזור קשה ופקוק. קריית שלום ונווה עופר הם אזורים נחמדים שכנראה יעברו תהליכים דומים למזרח העיר בשנים הקרובות. אני ממש לא אומר שאתם חייבים לעבור למזרח העיר, אני אומר שאתם כנראה תעשו זאת גם אם לא תרצו בכך. אז אולי עדיף כבר להתחיל לרצות.