הדור הבא של הראפ הישראלי צומח לנו מתחת לאף

מעגל הוא הצורה המושלמת ביותר. נטול זוויות ופינות, צלעותיו הן אחת, כל נקודה עליו רחוקה מהמרכז באופן שוויוני. שלמות. מעגל ראפ, לעומת זאת, הוא הכל חוץ ממושלם. צורתו של מעגל ראפ נשארת יציבה בערך כמו ממשלת ישראל – לרוב הוא הופך לאליפסה אבסטרקטית שמורכבת מחבורת ראפרים שעומדים סביב נקודה שגם מומחה לגאומטריה בעל שם עולמי יתקשה לסמן. הוא מתכווץ ומתרחב תדירות, משאיר פרצות לאורכו ומזכיר יותר מכל מעגל שיצרו ילדי גן ללא עזרת הגננת. ובכל זאת, גם בו יש משהו מושלם.

בהכללה גסה, מעגלי ראפ הם צורת מפגש של חבורת ראפרים לצורכי עשיית ראפ (נו מה חשבתם? חוג מקרמה?). כיאה לתרבות ההיפ הופ, הם מתקיימים לרוב ברחובות, מעין הכלאה בין מופע רחוב מזדמן למפגש חברים מוזיקלי. מעגל הראפ הוא השלב המקדים לבמות גדולות ולאולפנים מקצועיים, כזה שמיועד לכל רמה ולכל גיל, ולא דורש דבר מהאמן מלבד להגיע ולזרוק חרוזים לפי הקצב. יותר מ־40 שנה אחרי לידת ההיפ הופ, זה אחד האקטים הבודדים בתרבות שנראה פחות או יותר כמו שהיה בראשית הדרך. ראפרים עומדים ברחוב ומבצעים אחד מול השני קטעי ראפ, מה יותר היפ הופ מזה?

מעגל ראפ בכיכר רבין (צילום: דין אהרוני רולנד)

למעגל אין מנחה, אין מבוגר אחראי, אין היררכיה. כל ראפר מקבל את אותו הספוט, בין אם הוא אמן מנוסה ובין אם הוא ילד בן 12

בניגוד לקלישאות המתבקשות, אין שום צורך לקפוץ לשכונות מצוקה כדי למצוא מעגלי ראפ שכאלו. הם אמנם מתקיימים בכל רחבי הארץ, אבל כמו בכל תחום תרבות ישראלי המפגשים המרכזיים מתקיימים לרוב בתל אביב, לפעמים לפני ואחרי הופעות ראפ מסודרות בבארבי או בלבונטין 7, ולפעמים במרחבים ציבוריים אחרים כמו כיכר רבין, שם התאסף המעגל אליו הצטרפתי. הבשורה על מעגלים שכאלו, כאשר הם לא מחוברים לאירוע אחר, מופצים מפה לאוזן. כלומר, דרך פייסבוק ואינסטגרם, כפי שהייתם מצפים מקהל משתתפי המעגלים שנע בין גילאי נוער מוקדמים לבני עשרים וקצת. נו, בכל זאת משהו השתנה מאז ראשית ימי ההיפ הופ.

כשאני מצטרף למעגל בסביבות השעה 16:00, הוא מורכב מבערך תריסר ראפרים שעומדים סביב רמקול JBL פשוט עם מדבקה של פנדה. הוא מחובר בבלוטות' לטלפון של אחד מהחבר'ה, משם מתנגנים הביטים – אותן גרסאות אינסטרומנטליות רפטטיביות לשירי ראפ, הקרקע הפוריה שעליה כל ראפר צריך לעמוד. גם כשהמעגל יגיע מאוחר יותר לשיאו הוא לא יכלול יותר מכ־30 אנשים. זה מעגל יחסית קטן, כנראה מכיוון שהפעם מדובר במעגל שאורגן בחטף כמה ימים לפני שני אירועי באטל גדולים. הרבה מהנערים נאלצו להחליט אם להוציא את דמי הכיס שלהם על נסיעה למעגל או לבאטל, אבל בינינו, זאת לא הכמות ואפילו לא האיכות. זה החיות, והמעגל הזה לגמרי חי וקיים.

מה יותר היפ הופ מזה? (צילום: דין אהרוני רולנד)

הקוד האתי

עבור הכיכר למודת ההפגנות, קבוצת הראפרים שממוקמת לרגלי העץ במרכזה היא מראה חריג. עוברים ושבים עוצרים לרגע, מביטים בסקרנות, מנסים להאזין לנערים ששופכים את חרוזיהם על רקע הביט. אדם כבן 40 עוצר ונעמד לצד המעגל, מרים את הטלפון ומתחיל לצלם עם חיוך של התלהבות על פניו. כשהוא סוף סוף מרגיש מספיק בנוח להתקרב יותר להתרחשות הוא מיד נשאל אם הוא רוצה להצטרף למעגל. "אתה עושה ראפ?" שואלת אותו נערה בת 16 שנמוכה ממנו ומרוב משתתפי המעגל בערך בראש. הוא מסרב בנימוס ואומר שאולי בפעם הבאה.

הנערה הזו היא ליהי סלוצקר, המארגנת של מעגל הראפ הזה. יחד עם חברה לירן סלהוב היא מפעילה את עמוד האינסטגרם Rap_Circals שמתעד ומקדם מעגלים, ואת קבוצת הוואטסאפ שבה יותר מ־200 משתתפים (ואלפי הודעות ביום), שם הראפרים הצעירים מתאמים את המפגשים, מחליפים סרטונים של קטעי ראפ ומקשקשים על הנושאים שמעניינים אותם, משנאה לבית ספר ועד למי הראפר הכי טוב בארץ.

"התחלתי את כל הארגון של המעגלים לפני שנה וחצי, וזה כבר חלק ממני", היא מספרת. "אנחנו משתדלים להרים מעגלים בכל מקום – היו לנו מעגלים בחיפה, רמלה, יבנה. אנחנו מנסים להפיץ את זה בכל חור בארץ. בפעם הראשונה שבאתי למעגל הוא במקרה היה פה. ארגנו אותו שני חבר'ה מבאר שבע וראיתי אותם באינסטגרם, אז אמרתי לעצמי שאני חייבת לבוא פעם אחת לנסות. באתי לבד, אבל הכרתי ככה כמה אנשים משם".

ליהי סלוצקר. "כולם פה בהארדקור והטקסטים שלי יותר דיכאוניים" (צילום: דין אהרוני רולנד)

עבור הראפרים הישראלים, המעגלים יכולים להיות מפלט מבידוד חברתי, מכאב על בני משפחה שנפטרו, מהביישנות של עצמם

למעגל יש קודים לא מדוברים, מסורות שעברו מפה לאוזן והשתמרו לאורך השנים, רובן מתבססות על כבוד הדדי בין הראפרים. למעגל אין מנחה, אין מבוגר אחראי, אין היררכיה. כל ראפר מקבל את אותו הספוט, בין אם הוא אמן מנוסה שממלא את הבארבי ובין אם הוא ילד בן 12 שעושה ראפ מול אנשים בפעם הראשונה בחייו. אין תור מסודר כך שאם ראפר רוצה לבצע קטע הוא פשוט מסמן לאחרים שהוא מוכן, אבל לעולם לא יקטע ראפר אחד. כשמישהו מראפרפ כולם מקשיבים לו, נותנים לו את הבמה לה המתין. כמו בכל התקבצות ראפרים יש אווירה תחרותית – הרי כל אחד רוצה להיות הטוב ביותר – אבל היא בסך הכל אלמנט משני ביחס לאחווה. הראפרים הוותיקים יותר (יחסית) מעודדים את הצעירים, מפרגנים להם על קטעים טובים, נותנים ביקורת בונה וחולקים מהניסיון שלהם.

"במעגל האחרון שהיה כאן תורג'י (אחד הראפרים הצעירים, מ"ש) שר לרצפה וגילי (הראפר אמ.סי גילי, מ"ש) פשוט הרים לו את הראש", מספרת סלוצקר. "זה ריגש אותי ברמות, זה דבר כל כך קטן שמשנה הכל. בשביל זה באנו לפה, כדי ללמוד דברים חדשים, ללמוד על עצמנו ולפרגן אחד לשני".

את לא עושה ראפ? עדיין לא ראיתי אותך נכנסת פנימה.
"אני עושה, פשוט אני מתביישת. בעבר עשיתי יותר ראפ במעגלים, אבל היום אני עושה פחות בגלל סוג הוורסים שלי. כולם פה יותר בהארדקור והטקסטים שלי יותר דיכאוניים".

אז למה את עושה מעגלים?
"כדי להפיץ את התרבות וכדי שלחברים שלי יהיה כיף".

במקום לעשות ראפ, ליהי צופה בחבריה בהתלהבות. "חשוב לי שכולם יהיו בפנים, שאף אחד לא יעמוד בצד, שלכולם יהיה בסדר". מאחד היא מבקשת שיילך להביא קולה גדולה לכל המשתתפים, ואז ניגשת לנער אחר שישב בצידו השני של העץ, מספיק קרוב למעגל כדי לשמוע אבל רחוק מכדי להשתתף. אחר כך גיליתי שהיא בכלל לא מכירה אותו. "אנשים שאני לא מכירה ואני רואה שהם באים למעגל, אני מחייבת את עצמי לגשת אליהם, להכיר אותם ולהכניס אותם למעגל. ראיתי שהוא חלק מזה, אז ניגשתי אליו ואמרתי לו 'בוא, כנס'. כל מישהו חדש שמגיע לפה ישר נכנס למשפחה". כמה דקות אחר כך האופניים נשארו בצד והנער עמד במעגל, מאזין לחבריו החדשים זורקים קטעי ראפ.

קבוצת תמיכה

לפורמט המעגל בראפ יש היסטוריה ארוכה שמתחילה בקבוצות ראפרים קטנות ברחובות הברונקס ומגיעה עד הסייפרים המהונדסים של MTV. אבל למעגלי הראפ העבריים יש שורשים מפתיעים ולא לגמרי ידועים שמגיעים עד לדור תש"ח. ברשימה משנת 1982 בעיתון "דבר" תיאר חתן פרס ישראל חיים גורי את מה שהוא כינה תרבות המעגל, כפי שראה אותה בתנועות הנוער, התנועה הקיבוצית והפלמ"ח: "הכוונה לקשר השווים והשותפים. לא 'שיעור פרונטלי', לא נואם מול המון מוקסם ונלהב ומריע, לא הפועל ומקבל הפעולה, לא השר והשומע, אלא תרבות המעגל, שפירושה – שירה בציבור, או שיחת חברים או דיון בחבורה (…) היא ביקשה מן הדובר כי ידבר אל זולתו כדובר אל עצמו ולא כמי שיורד אל העם ולא כמי שמקסים את העם וכמי שמחניף לו". גם כאן, במעגל הראפרים, אין דובר אחד, אין כוכב, אין פרפורמר מוביל שמולו עומד קהל. כל אחד מראפרפ אל זולתו כמראפרפ אל עצמו.

השותפות הזו מתבטאת ביותר מדרך אחת. ככל שאני מדבר עם החבר'ה האלה אני מבין שעבורם מעגלי הראפ הם מפלט. אם עבור אותם אפרו־אמריקאים מהסבנטיז הראפ היה מפלט מהעוני והגזענות, עבור הראפרים הישראלים זה יכול להיות מפלט מבידוד חברתי, מכאב על בני משפחה שנפטרו, מהביישנות של עצמם. מבוגרים נוטים לזלזל בכאב נעורים, אבל אני בטוח שאם תחטטו עמוק בטראומות שלכם תיזכרו ששנות הנעורים היו השנים הקשות ביותר. זיו שביט, ראפר מוכשר כשד, מדקלם שורה מהסלולרי שלו: "ילד שמנמן שפתח את הפה, איך זה מפתיע?". רבים מהם מבטאים תחושה דומה בקטעי הראפ שלהם, וריאציה כזו או אחרת על "עכשיו תורי להישמע".

כל אחד מראפראפ אל זולתו כמראפרפ אל עצמו (צילום: דין אהרוני רולנד)

בחור עם גבס על ידו השמאלית מתקרב למעגל. לפי תגובות הסובבים הם מכירים אותו, אבל הוא לא פוצה את פיו תוך כדי סבב השלום שלו, מכיוון שראפר אחר עדיין מראפרפ. הקוד נשאר. רק כשאותו ראפר מסיים, הבחור עם הגבס, שמתכנה בשם גלכו, פורץ בפריסטייל שמספר איך הוא שבר את היד בזמן סשן סקייט. הפגנה קטנה יחסית מתחילה לעשות רעש בקצה הכיכר, אבל הראפרים ממשיכים בשלהם – כעת הם מתנסים בפריסטייל, כל אחד מאלתר בתורו 8 שורות ומעביר לבא. כשהתור מגיע לליהי היא מתכווצת במקומה ומעבירה את השרביט לבא בתור. הוא בוחר לעשות פריסטייל מפרגן עליה, ובמהרה כולם מצטרפים לאלתור על סגולותיה של ליהי. זו אווירת חבר'ה, אבל אחושרמוטה חבר'ה תומכים.

ראיתי אינספור מעגלי ראפ בעשרים שנותיי בסצינת הראפ הישראלית. בדור שלי, בני השלושים פלוס, הם התקיימו לרוב מחוץ למועדון הג'י ספוט המיתולוגי, ברחבות כיכר אתרים שגם אז, בראשית המילניום, היו מוזנחות ומטונפות. שם גדלו הראפרים שהיום ממלאים את השוני, כמו רביד פלוטניק וטונה. שם גם היו אינספור ראפרים שמאז נעלמו עקבותיהם. אחר כך התחילו לארגן מעגלי ראפ ברחבי הארץ. אני זוכר את קשמר (אנדריי ברודנר) שהחל מסורת של מעגלי פריסטייל (כך כינו את זה אז) ברחבת קניון הזהב בראשון לציון. המסורת נגדעה באיבה כשהוא נהרג במלחמת לבנון השנייה. לפני כעשור היה גם מעגל ברחבת קניון הרים בכפר סבא שגידל כמה ראפרים שפעילים עד היום. בכל מקום בו יש ראפרים יש גם מעגל, ומרגש אותי לראות שחבר'ה שעוד לא נולדו כשאני נכנסתי למעגלים בגילם ממשיכים באותה המסורת. אני יודע שמכאן גם ייצא הרביד פלוטניק הבא.

מכאן ייצא הנצ'י נצ' הבא (צילום: דין אהרוני רולנד)

בסביבות השעה שבע בערב המעגל ניצל את מאגרי הכוח האחרונים שלו. אחדים הלכו לאכול, אחרים חזרו הביתה ואין לי ספק שרעש ההפגנה תרם לכך. ליהי עדיין כאן, אבל צריכה לתפוס אוטובוס בקרוב. מול עשרת האנשים שנותרו מגיע הביט הנכון עבורה. היא סוף סוף מקשיבה לתחינות חבריה, שולפת טלפון עמוס מילים ומתחילה לבצע את קטע הראפ שלה בחוסר ביטחון קל. נער בן גילה המכונה טוקסיקו נותן לה דחיפה קלה פנימה, ונראה שהיא מצאה את הקול שלה. "ילדה קטנה מול מחברת", היא מראפרפת, "כשכולם חיפשו מסגרת אני מצאתי מעגל". היא אפילו לא קלטה מי דחף אותה, אבל אחר כך אמרה לי שהיא "חייבת אלף תודות לבן אדם שפשוט דחף אותי לתוך המעגל. זה הרים לי את הביטחון ממש". אישה עם כלב נעמדה לצד המעגל. ליהי פונה אליה ואומרת לה בקול מלא ביטחון: "את מוזמנת להצטרף".

המעגל הבא יתקיים לפני הופעת "The New Age Show", לבונטין 7, שלישי (24.12) 20:30