מתעצבנים: למה הברים הכי מגניבים הם אלה שהכי פחות נוחים לישיבה?
תל אביב מושלמת, חוץ מאיפה שהיא לא. ובעיר תוססת שכזו, תמיד יש ממה להתעצבן. והפעם: זה כיף לצאת לברים הכי לוהטים בעיר, כל עוד לא אכפת לכם לחכות בתור, לשבת על ספסל לא נוח, להסתפק באחת משתי בירות ולהישאר רעבים
דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: לילה בתל-אביב, ואתם קבוצה של חברים. בדיוק יצאתם מהופעה או איזשהו בילוי אחר, ואתם רוצים להמשיך את החגיגות. "למה שלא נלך לאוגנדה?", אחד החברים אומר, ואתם כמובן מסכימים. למה לא? יהיה כיף! אבל האם באמת יהיה כיף? או שאולי פשוט תגיעו לשם והמקום יהיה מפוצץ כי לכולם היה אותו רעיון גאוני כמוכם, ואז תשבו על איזה ספסל מסכן שיהרוס לכם את הגב, תחכו שעות עד שמלצר, תבחרו בין שני סוגי הבירה שיש בתפריט, ואפס סוגי האוכל, ותחשבו לעצמכם "למה אנחנו תמיד הולכים לפה?".
>>
אני כמובן לא מדבר רק על האוגנדה, כבודם במקומם מונח. אני מדבר על מספר ברים באזור דרום תל-אביב שמאות תושבים נוהרים אליהם כל ערב, רק משום שהם חושבים שזה הדבר הנכון לעשות. כי זה הבר הטרנדי, המגניב, הלא-מתאמץ, התל-אביבי ביותר. אבל למה? למה הברים הכי מגניבים הם אלה הכי פחות נוחים לישיבה? למה יש להם הכי פחות אפשרויות בתפריט, ואווירה של "זה מגניב כי אמרנו שזה מגניב"? למה אנחנו לא יכולים ללכת למקום עם כיסאות נוחים, מוזיקה חלשה, אלכוהול טוב ואופציה לאכול משהו אם אתה מרגיש קצת רעב?
אוקי, אני מבין שאני כנראה נשמע כמו האיש הזקן בעולם, אבל זה לא באמת העניין פה. העניין הוא שתושבי העיר הנהדרת הזאת נשארים נאמנים לאותם ארבעה-חמישה ברים "מגניבים". אני מדבר פה על תרבות עדר, תרבות של הייפ, תרבות של "אתה חייב ללכת לבר הזה כי כולם הולכים לשם". אבל אם כולם היו קופצים מהגג, גם אתה היית קופץ? ומה אם היית בא לגג והיה מלא תור, כי כולם קופצים, והייתי צריך לשבת על ספסל לא נוח – עדיין היית קופץ?
למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? למה אנחנו כל-כך אובססיביים לכמה מקום נחשב "מגניב" ונותנים לזה לקבוע לאן נצא לשתות? אנחנו בסך הכל רוצים מקום לשבת, לדבר, לצחוק ולהשתכר. למי אכפת אם אפשר לראות פה לפעמים את הפסטה נאצי, או הסולן של איזה להקה שהופיעה ברפי? ודרך אגב, גם התדר הוא לא כזה מקום נוח לבלות בו, בעיקר שהוא מלא באנשים ואתם צריכים לשבת על איזה שרפרף פלסטיק מסכן.
יש לי חלום. חלום בו לא נשפוט בר לפי מידת ה"מגניבות" המדומיינת שלו, או לפי כמה הוא "לא סחי". חלום בו אם נרצה ללכת לבר קריוקי, נלך לבר קריוקי. ואם נרצה ללכת לבר עם אוכל טוב, אז נלך לבר עם אוכל טוב! חלום בו אני חוזר הביתה מבילוי בלי כאבים בגב, וללא ריח של סיגריות! אבל כנראה שאני סתם חולם, ונצטרך להמשיך להיגרר לברים מבאסים רק כי מישהו החליט לפני עשור שהם המקום הכי מגניב בעיר.