תל אביב מושלמת, חוץ מאיפה שהיא לא. ובעיר תוססת שכזו תמיד יש ממה להתעצבן. והפעם: תל אביב התנתקה מהים שלה בשורה של החלטות תכנוניות מחרידות. כתוצאה מכך לא רק שקשה להגיע לחופים שלה, אלא שמדובר בתאונת שרשרת בלתי הפיכה שמשליכה על תחומי חיים רבים. רק צונאמי יקרב אותנו אל קו המים
בתל אביב יש ים. זה כאילו מובן מאליו, רואים אותו בכל מפה של העיר, כולם יודעים שיש ים בתל אביב. אבל מי שחי בתל אביב יכול לשכוח את זה בקלות. אפשר להעביר בתל אביב חיים שלמים בלי להריח את הים אפילו. תל אביב היא עיר שהדחיקה והכחישה את הים שלה במשך עשורים רבים, וכשנזכרה בו היה כבר קצת מאוחר מדי.
>> הדברים הכי מעצבנים בתל אביב: התחת העצלן שלכם
לתל אביב יש ים – אבל לתושבים שלה אין. אם אתם גרים בכל נקודה בעיר שאינה קו החוף, המסע אל הים הוא דרך תלאות מפרכת. בתחבורה ציבורית מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית, ברכב פרטי שיהיה לכם בהצלחה עם למצוא חניה, וברגל אתם מוזמנים לחצות את כביש הטיילת הסואן במעברי החצייה שפזורים לאורכו בחסכנות רבה ויכריחו אתכם כמעט תמיד ללכת איזה חצי קילומטר אקסטרה, או לחילופין פשוט להידרס. שנים של החלטות תכנוניות גרועות, ובראשון הכביש האידיוטי להפליא הזה, ניתקו את תושבי תל אביב מהים שלהם, וזה כנראה הדבר הכי מעצבן שקרה בתולדותיה הקצרות.
ישנן כמה נקודות בעיר – בירידה מפרישמן לים, בירידה מרחוב הירקון אל הטיילת ובירידות של שכונת עג'מי ביפו אל החוף – שבהן הים התיכון נחשף לפתע מתוך העיר, כמעט מדהים בנוכחותו העצומה מעבר לחומות הבניינים. כשמגיעים לנקודה כזו מתחשק לרוץ בדילוגים לתוך המים. כשמגיעים לנקודה כזו מבינים כמה תל אביב חיה את חייה רוב הזמן עם הגב לים. כשמגיעים לנקודה כזו מתחשק להקים סדרה של גשרים מצפון לדרום שיעברו מעל קיר הבטון של דיזנגוף-בן יהודה ויסתיימו במקפצה לתוך הגלים.
אם אתם גרים בפלורנטין בואכה לב העיר, למשל, פארק המסילה יביא אתכם עד מרחק נגיעה בים, תוכלו ממש להריח את ריח המלוח ביציאה הדרומית מהפארק, אבל כדי להגיע עד לחוף כלשהו תצטרכו לחצות כ-500 מעברי חציה ומגרשי חנייה עצומים ועוד קצת הליכה על הטיילת. כירושלמי בעברי הרחוק אני עדיין סבור שהים רטוב מדי והחול נדבק מדי, אך עם הזמן הפנמתי את תועלתו לנפש ובעיקר את הפוטנציאל שלו לחיי העיר. מה שלא הצלחתי להבין זה איך לעזאזל אני מגיע לים. אני מתגורר ביפו מרחק של פחות מקילומטר אווירי מהכחול הגדול הזה, אבל כדי להגיע לחוף הכי קרוב מדרום או מצפון אני צריך ללכת ברגל יותר מחצי שעה. זה מה שתכנון עירוני גרוע עושה.
ומה באמת מעצבן? כלומר, חוץ מהכל? שהניתוק הזה של תל אביב מהים שלה הוא תאונת שרשרת שמשליכה על רבים מתחומי החיים בעיר. זאת עיר שכל ילד בה אמור לגדול בתוך המים המלוחים, ללמוד שייט וגלישה וביולוגיה ימית ולהצמיח זימים. זאת עיר שכל מסעדה בה הייתה אמורה להריח כמו ים. זאת עיר שחיי הלילה שלה היו צריכים להשתרע ולהסתער על החופים. זאת עיר שאנשי התרבות ויוצריה היו אמורים לנשום ולנשוף את המדיטרניאן במקום לפנטז באופן לא בלתי פאתטי על ניו יורק וברלין.
הניתוק הפיזי של העיר מחוף הים הפך לבלוק מנטאלי. תל אביב הפכה לבועה לא רק מול מדינת ישראל, אלא גם מול הטבע שלה עצמו. כשאומרים "בכייה לדורות" מתכוונים בדיוק לזה, כי את הטעויות שעשו מתכנני העיר בין שנות ה-50 לשנות ה-90 יהיה קשה מאוד לתקן, אם לא בלתי אפשרי. הדרך היחידה של רובנו להגיע קרוב יותר אל קו המים היא צונאמי. ועם המזל שלנו אולי גם זה בדרך.
