מתעצבנים: אם יש פה רק מגרש אחד, למה זה חייב להיות בלומפילד?

אחד היפים, אבל האם זה היה שווה? אצטדיון בלומפילד (צילום: ברק ברניקר)
אחד היפים, אבל האם זה היה שווה? אצטדיון בלומפילד (צילום: ברק ברניקר)

תל אביב מושלמת, חוץ מאיפה שהיא לא. ובעיר תוססת שכזו, תמיד יש ממה להתעצבן. והפעם: איזה מעצבן זה שהעיר שמחזיקה בשתיים מקבוצות הכדורגל הגדולות במדינה מחזיקה רק באצטדיון כדורגל אחד ראוי לשמו - שגם הוא לא ממש מספק את צרכי העיר מאז השיפוץ

20 בינואר 2024

לעיר תל אביב יש הרבה מאפיינים יפים: היא עיר של תרבות, עיר של ים, עיר של הייטק, עיר של קפה – וגם עיר של ספורט. שניים ממועדוני הספורט הגדולים בישראל מגיעים מהעיר העברית הראשונה – מכבי תל אביב והפועל תל אביב – ובכל פעם ששתי הקבוצות נפגשות, זה הופך לאירוע שמרתק מדינה שלמה. ובכל פעם שהדרבי מרים את ראשו הדו-צבעי, הוא מוביל אותנו למקום היחיד בו משחקים כדורגל מקצועני כאן בעיר – אצטדיון בלומפילד.

>>

בלומפילד היה בעיניי אחד המגרשים היותר טובים ונוחים בישראל. אצטדיון שבו לא משנה היכן אתה יושב אתה מסוגל לראות בו טוב; שבו קהל קרוב יחסית למגרש (ולא במרחק רב, כמנהג האצטדיונים האולימפיים מראשית ימי המדינה. ד"ש לאצטדיון רמת גן); ובעיקר, כזה שנוכחת בו אווירה של משחק, גם אם הוא לא מפוצץ באוהדים. אבל אז קרה הדבר שעיקר ממנו את האנרגיה הזו – השיפוץ.

בלומפילד במהלך השיפוץ, 2016. צילום: בן קלמר
בלומפילד במהלך השיפוץ, 2016. צילום: בן קלמר

שלוש שנים לקח לשפץ ולהרחיב את בלומפילד, וכמובן שבזכות זאת קרו גם כמה דברים טובים, ובראשם העובדה שכמות מקומות הישיבה כמעט הוכפלה. אבל לצד השדרוג הזה, משהו בביתיות ובחום שבלומפילד סיפק נפגע, כמו שהבנתי עם הקמתו מחדש ב-2019. הוא הפך להיות "היכל של כדורגל", וזה רוקן אותו קצת מהתוכן שהיה בו בעבר. בכל ביקור בבלומפילד המחודש הרגשתי את זה – תחושה שאם הקהל לא ממלא את האצטדיון לחלוטין, האווירה נפגמת.

וחוץ מזה, הוא הפך רשמית לאצטדיון היחיד באזור תל אביב. אצטדיון רמת גן נשאר בעיקר כאנקדוטה (רק אוהדי הפועל רמת גן באים לבקר), וינטר מרמת גן יצא משימוש, אצטדיון גאון ביפו הוא היסטוריה, והמגרש בשכונת התקווה אמנם עומד על תילו – אבל מארח רק מדי פעם איזה משחק בליגה א', לא יותר מזה.

מרגיש קצת ריק, לא? בלומפילד שם ביפו זו הכתובת. צילום: shutterstock
מרגיש קצת ריק, לא? בלומפילד שם ביפו זו הכתובת. צילום: shutterstock

וזה עוול, כי בעוד מכבי והפועל תל אביב מספיק גדולות וחזקות מבחינת כמות הקהל לארח בבלומפילד, ולמלא את האצטדיון, בני יהודה – קבוצה מכובדת, אבל כזו שאין לה מספרי אוהדים דומים – נאלצת לגרור את אוהדיה לבלומפילד, שגדול על מידותיה. כמעט שובר לב לחשוב איך היו נשמעים 1,500 או 2,000 איש שמגיעים למשחקי הקבוצה בלאומית, אם המשחק היה בשכונה – ולא בבלומפילד רחב הידיים. היכל של כדורגל, לא של אוהדים.

בניגוד לכדורסל – שם יש שני אולמות גדולים, יד אליהו וה"דרייב אין", שמספקים את הצורך של שתי הקבוצות של העיר – בכדורגל אין למעשה אלטרנטיבה. אין אצטדיון קטן מידות שיאפשר לקבוצות עם פחות קהל לשגשג באופן מקצועני. בלומפילד הפך להיות "יד אליהו של הכדורגל", אבל הענף דורש גם "דרייב אין" משלו – אצטדיון יותר ביתי ופחות מאסיבי, שייתן בית ומשמעות גם לצלע השלישית בכדורגל התל אביבי.

רק כשהוא מלא אפשר להרגיש הכל. בלומפילד. צילום: ליאת סגל
רק כשהוא מלא אפשר להרגיש הכל. בלומפילד. צילום: ליאת סגל

אז למרות השמחה מהרכבת הקלה לאזור בלומפילד, זה הזמן להחזיר את המגרש בשכונת התקווה – אם צריך, אז גם לשפץ. העיקר לתת חיים למגרש הקטן והנוסטלגי, שהוא הבית האמיתי של מועדון מפואר בכדורגל שלנו. לתת מקום למועדון גדול וחשוב, שלא יכול לחיות באמת בתוך האצטדיון הגדול של העיר, והולך בו לאיבוד. בלומפילד טוב ויפה להצגות הגדולות – משחקי הנבחרת, משחקים באירופה, וכמובן משחקי דרבי בין הצהובים לאדומים. בשביל כל היתר, תל אביב זקוקה לאלטרנטיבה.