מוזיקה היא התשובה: "לקחו אותנו לצבא ומעולם לא החזירו"

אני אייל עצמון. סביר להניח שאינכם מכירים אותי, וכשאנחנו מכירים אדם לראשונה, אנו נאחזים בהגדרות ראשוניות.אני מוזיקאי, זמר ויוצר עצמאי, סאונדמן, מורה, בן, אח, דוד ועוד הרבה הגדרות תלויות פרספקטיבה. זכיתי בעוד הגדרה שקצת פחות מחליקה בגרון: ספק אם יראו עליי מבחוץ, אבל אני "הלום קרב". אפשר גם "נכה צה"ל" או "פוסט טראומתי", המושגים שתמיד באים בצמדים של מילים כאילו הם עצמם דרושים התנצלות. 

במלחמת לבנון השנייה, קיץ 2006, עת שירתי בגדוד 50 בחטיבת הנח"ל – איבדתי את חברי למחלקה נמרוד כהן ז"ל. לאחר מכן עבר חודש וחצי של אי ודאות, בו חבריי ואני היינו תלויים בין חיים ומוות. היו רגעים שהיינו שרים אחד לשני כשהרעב גבר, כשהנקודות השחורות בגב עקצצו מצחנת הזיעה והמשקל, וכשהפחד והדריכות היו היחידים שהחזיקו אותנו ערים. גם הם לא תמיד הספיקו. כשהמלחמה הסתיימה, חיכה לנו עוד שירות צבאי ממושך ואחריו, בין היתר – גם החיים. 

לאחר השירות הצבאי ברחתי מיד לארצות הברית, משם לקיבוץ צאלים ושוב לטיולים אינסופיים. כשנגמר הכסף חזרתי לארץ ואז התברר גודל הפער. לקחו אותנו מהאזרחות לצבא, אך מעולם לא השיבו בחזרה.  

שהיתי בבית ההורים ובמשך מספר חודשים לא יצאתי מהבית כמעט. בפיג'מה על הספה, עם מסך דולק ועיניים כבויות. כאן עומדת הדילמה של לוחמים רבים: הרי אם השאר חזרו בסדר (לפחות כלפי חוץ) – איזו זכות יש לי להרגיש כך? הרי נשארתי בחיים! ומאז ועד היום אני מנהל דואליות עם ההרגשה הזאת. יש כאלו שנשארים בבית. מסוגרים לעולם. בי יש כוח חזק שפועל להצדיק את העובדה שאני חי, וכל שאעשה – לא ארגיש שמימשתי את הזכות הזאת, ולכן אני תמיד בפעולה, עד כדי התשה.

"בחרתי בסקסופון, כלי שלא ניגנתי עליו מעולם, אך הנגינה בו דורשת שליטה בנשימות עד כדי סוג של מדיטציה. וכשאני מנגן בסקסופון אין ירי תותחים ואין רעב, אין ריח בקבוקי שתן, אבק שריפה וזיעה חריפה. רק שקט, שקט בלבד"

ולכל אורך הדרך, בטוב וברע, הייתה שם המוזיקה. אני לא נגן מחונן, עם כמה אקורדים על גיטרה ומפוחית הייתי צריך לסלול את הדרך בקשיים רבים ותוך חודשים פחות מתפקדים. אבל אף פעם לא עשיתי הנחות לעצמי. לך תסביר לאנשים: "אני כואב עכשיו, אני צריך לנוח, תעצרו את העולם רגע ואני אחזור עוד מעט". הזמן עבר. לימדתי בתיכון של נערים המתמודדים עם אתגרים נפשיים, ולראשונה חוויתי את המוזיקה כגורם מארגן, מחבק, מנחם ומטפל במלוא עוצמתו.

כאמן יוצר תמיד רציתי להוציא את החומרים שעל ליבי והרגשתי שאני לא מספיק טוב לחברה, והילדים האלו הוכיחו לי את כוחה של המוזיקה כתרופה. כשהם היו עולים על הבמה, מנגנים ושרים – לא היה ניתן להבחין במבוכי ליבם. מכאן, המוזיקה הפכה מתחביב או שאיפה – לדרך חיים.

לפני כשנה, נחשפתי לפרויקט נפלא בשם מפתח Soul של הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה תל אביב, שבו ניתן מענה שיקומי ללוחמים ולוחמות המתמודדים עם פוסט-טראומה – בעזרת שיעורי נגינה פרטניים והרכבים. ביוזמה הזאת לוקחים חלק גם מוזיקאים נכבדים, בהתנדבות מלאה ובהרבה אהבה. כמוזיקאי ומורה שמחתי להתקבל לפרויקט, הפעם כתלמיד, ולמצוא פינה מוזיקלית שאינה מחייבת אותי מקצועית, אלא שאוכל להביע את עצמי דרכה – כמזור לכאבים.

"מפתח Soul בסכנת סגירה בעקבות קיצוצים ומשבר תרומות. ולמה המסגרת הזאת חשובה? כשלוחם משתחרר מהצבא לאזרחות, הוא לא באמת משתחרר. אנחנו כחברה יודעים לגבות את הנטל, אבל טרם השכלנו לסלול את הדרך חזרה"

בחרתי בסקסופון, כלי שלא ניגנתי עליו מעולם, אך הנגינה בו דורשת שליטה בנשימות עד כדי סוג של מדיטציה. אין מטרה ולחץ, אין יעד מובהק, הכל להנאה העצמית. כך הכרתי את מורי ורבי, קובי סלומון, סקספוניסט ג'אז מרגש שהפך לחבר של ממש. שבוע-שבוע אנחנו נפגשים, חורכים שפתיים ומדברים על החיים. וכשאני מנגן בסקסופון, כל הרעש הפנימי יוצא; אין ירי תותחים ואין רעב, אין ריח בקבוקי שתן, אבק שריפה וזיעה חריפה. רק שקט, שקט בלבד.

וכעת, מפתח Soul בסכנת סגירה בעקבות קיצוצים תקציביים ומשבר תרומות ענק. ולמה המסגרת הזאת חשובה כל כך? כשלוחם משתחרר מהצבא לאזרחות, הוא לא באמת משתחרר. אנחנו כחברה יודעים לגבות את הנטל, אבל טרם השכלנו לסלול את הדרך חזרה. ולמעשה, לא רק הפרט הסובל עומד כאן במרכז. זהו פרויקט חברתי נרחב; כי לכל אחד מהמשתתפים יש הורים, אחים, אחיינים, בני או בנות זוג. וכשאנחנו כחברה מקלים על הפגוע – אנחנו מקלים על הסביבה כולה. יש כאבים שהגיעו כדי להישאר ויהיו כאן תמיד. עם זה השלמתי. אבל אני מאחל לנו להמשיך ליצור סביבנו חברה בריאה וחזקה – בעזרת המוזיקה, שתמיד קיימת. תנו לנו להמשיך לנגן. אל תוותרו עלינו בקלות.

אייל עצמון הוא מוזיקאי יוצר, הלום קרב ממלחמת לבנון השנייה, לומד סקסופון במסגרת מיזם "מפתח  "Soul של הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה – תל אביב, התכנית היחידה מסוגה בעולם לחינוך מוסיקלי למתמודדים עם הלם קרב, בה נוטלים חלק כ-60 משתתפים – ממלחמת יום כיפור ועד מבצע צוק איתן. 

במסגרת הפרויקט, שמופעל כולו בהתנדבות, מוענקות מלגות ללימודי נגינה ושירה, לשיעורים פרטניים ולכיתות אומן עם מיטב המוזיקאים בארץ, ככלי טיפול. בימים אלו, בצל משבר הקורונה, מרחפת מעל המיזם סכנת סגירה, ובכך תהליך השיקום והטמעתם מחדש של מתמודדי הפוסט-טראומה בחברה עלול להיקטע. לפרטים נוספים ולתרומות – https://savesoul.icm.org.il/