שנאה עצמית: 10 מקומות מפתיעים שתל אביבים לא אוהבים

כן נו, כולם שונאים את התחנה המרכזית. אף אחד במערכת טיים אאוט לא הופתע כשגילינו זאת בבחינת המדור היומי "העיר שלי" – מדור שנולד כדי לתת מקום לתושבי לפרגן לעסקים מקמיים, אבל גם שואל אותם בכל פעם מה המקום שהם לא אוהבים. לשמחתנו, אף אחד לא משתמש בו כדי לסגור חשבונות עם בית הקפה היקר מול הבית, אלא כדי להעיר על מקומות בעיר שהיינו רוצים לראות במצב טוב יותר. אז כן, כולם שונאים את התחנה המרכזית, אבל פעם בכמה זמן אנחנו מקבלים תשובה מפתיעה – לאו דווקא כי המקום אהוב, אלא לפעמים כי המילים "לא אוהב" מוציאים מאנשים משהו מאוד אישי וישיר. אלו עשרת הבחירות הכי מפתיעות שראינו במדור.

>> אחרי 22 שנה של ארץ נהדרת, הגיעה העת להיפטר מהפורמט העתיק

1. כיכר קדומים

"כיכר קדומים היא רחבה מושלמת עם מעט מאוד צל. הגיע הזמן שעיריית תל אביב תדאג לפתרון!".
(לעיר של חגי אשל, מאסטרו בתחום האירוח והבעלים של "Scent Jaffa")

2. נמל תל אביב

"אני חושב שאחד המקומות שפחות מתחברים אליי זהו נמל תל אביב. על פניו זה לוקיישן מהמם, אבל מרגיש לי שהוא הפך קצת לתפאורה יותר מאשר למקום עם נשמה. הכול שם עובד כמו שצריך, אבל זה מרגיש קצת חסר אופי אמיתי, חסר את ה"בלאגן" והאותנטיות שהופכים מקום בעיר לכזה שאתה ממש רוצה להיות בו. אני חושב שעם תמהיל יותר נכון של עסקים ואופי קצת יותר של שוק, היה אפשר לעשות אותו יותר לתל אביבים ופחות לאנשים מבחוץ"
(לעיר של דודי אפריאט, הבעלים של פיצריית לה טיגרה וקוקו נקו)

3. כיכר השעון

כיכר השעון ורחוב יפת. גם ככה אנחנו מדינה של סטרס והאזור הזה מעלה אותי קומה בדרגת הסטרס. תמיד פקוק, כולם צופרים ונוסעים כמו משוגעים. אין פעם שאני נוסעת על יפת ולא חושבת על כמה החיים פריכים והם יכולים להסתיים ברגע. וממש שם, ברחוב יפת.
(לעיר של די.ג'יי סמג', Head Of Membership and Communication בסוהו האוס ודי.ג'יי)

4. הכניסה לעיר

"הכניסה לתל אביב מכיוון חולון. למה אין שום שלט 'ברוכים הבאים לתל אביב'? איפה הגאווה של הבירה התרבותית של ישראל? כועס מאוד".
(לעיר של איתי תורן, אמן ההיפ הופ הישראלי ובנו של דן תורן ז"ל)

5. היציאה מהעיר

"אוקיי זה הולך להיות ספציפי, אבל היציאה מהעיר סביב מחלף לה גארדיה (הבלאגן מתחיל כבר בצומת הרחובות יהודה הלוי והרכבת, סמוך למקסיקנית הכי טובה בעיר, הטאקריה. ראיתם איך השחלתי עוד המלצה על הדרך?). למה זה כזה סיוט לצאת מהעיר עם אוטו? לכל מקום בארץ, בכל שעה ביום – תמיד לוקח 40 דקות רק להשתחל החוצה מתל אביב ואז עוד 12 דקות לנסיעה לאן שבאמת ניסית להגיע. אז מבחינתי, סביב רחוב הרכבת אפשר להרוס את כל האזור ולבנות שם כיכר אחת עצומה. או פתרון אחר, מקצועי, כי אני לא מבין בזה בשום צורה".
(לעיר של עמרי הכהן, שחקן, קומיקאי ואמן אלתור)

6. כיכר המדינה העתידית

"הפרויקט שבונים בכיכר המדינה – שלושה מגדלים אימתניים שנראים כמו נלקחו מסרט אימה. גדלתי בויצמן, כיכר המדינה היתה במסלול הקבוע שלי לקונסרבטוריון. כילדים, כל ל״ג בעומר היינו חוגגים בחלק המרכזי של הכיכר, המדשאה והשביל שמסביב לה, שהיום הופך לגוש הבניינים הכל כך לא קשור הזה. כל בוקר כשאני עוברת שם נחמץ לבי למראה הבניינים האלה".
(לעיר של אפרת לוי, פסנתרנית מובילה ומוערכת ומנהלת מוזיקלית בקונצרטים ברחבי העולם)

7. הירידה לחוף המציצים

"אהבתי את הירידה מרחוב חבקוק לחוף מציצים עד שעפתי שם מהאופניים ושברתי את המרפק. זאת ירידה תלולה ומתעקלת. הושבתתי מהעבודה למשך חודש וחצי. תחבשו קסדה!".
(לעיר של רומי שטייניץ, השף קונדיטורית של מסעדת "תריסר" בנמל תל אביב)

8. הסופר השכונתי

"אני ממש מתעבת את הסופר בשכונה. בכלל, קניות בסופר נהפכו לאירוע קשה, מתסכל ומעליב. בגלל המחירים אני מרגישה צרכנית רמוסה, וזה כשאני עוד יודעת מה המחירים, כי חצי מהמוצרים לא מסומנים בכלל ואנחנו נפרדות בקופה (קופסת הצלפים במלח ב-50 ש"ח בטח עדיין שם, מחפשת פראייר). וכל זה בהנחה שהצלחתי בכלל להגיע לקופה, כי המעברים הצרים מדי ותמיד חסומים בארגזים בפריקה, שנמצאים שם לבד כי מי שאמור לפרוק אותם בדיוק יצא לסיגריה, העגלות נוסעות רק באלכסון, מדפים שלמים ריקים לחלוטין מסחורה או מוצפים בנוזלים (חלב-קוטג'-עוף בהפשרה, כולם באופן ספונטני שואפים לפרוץ מהמכלים שלהם ולהימרח על המדף), והנורא מכל חוויות הסופר זה הדרעק שנדבק לאצבעות כשמנסים לבחור ירקות ובטעות תופסים מלפפון רקוב, עגבנייה משחירה או תותים מנוקדים פרווה שהתחבאו מאחורה. עכשיו לך תמצא במה לנגב את הידיים שנהפכו באחת לדביקות ומסריחות ואי אפשר לגעת בכלום"
(לעיר של ענבל הופמן, אמנית, מעצבת ומאיירת)

9. הבית בשינקין 57

"הבית בשינקין 57 היה מצודה של נעורים פרועים, של חיים בלתי מוגבלים, של מציאות-חלום. עברתי לשם כנערה עם אחי, עם בן זוגי ועם חברה נוספת, ויחד היינו תופרים, מנגנים, כותבים תסריטים כל הלילה ובשש בבוקר יורדים אל הרחוב, עייפים אבל מלאי חיים מהכתיבה ומהאפשרויות האינסופיות שעמדו בפנינו בגיל הזה שבו לא היינו צריכים כלום מהעולם והעולם היה צריך מאיתנו הכל. כששכרנו את הבית בשינקין 57, במחיר שהיום אי אפשר לשכור בו חניה, בעלי הבית אמרו לנו שהם בעצם מתכננים לבנות שם בניין חדש, ושאנחנו רק שם לכמה חודשים. אבל משנה לשנה החוזה נחתם מחדש, והדאגה שיזיזו אותנו משם, שבהתחלה היתה תלויה מעלינו כל העת, התמוססה. השנים עברו, אני ובן הזוג נפרדנו, אחי עבר הלאה, החברה ששכרה איתנו התחלפה פעמים רבות, אבל אני נשארתי.

"בסוף לא תמ״א 38 הזיזה אותי, אלא החיים. יום אחד, שש וחצי שנים אחרי הלילה הראשון שלנו שם, השארתי את הבית בשינקין 57, ובדיעבד גם את שנות נעוריי, מאחור. בהתחלה נשארו לגור שם חברים שלי, ואחר כך חברים של החברים, ובסוף, כשהגעתי לשם אחרי כמה שנים למסיבה שהוזמנתי אליה דרך מישהו, לא הכרתי יותר את האנשים שגרו שם והם לא הכירו אותי.
יום אחד עברתי שם וראיתי שלט גדול על הבניין ״למכירה פנטהאוז״. שלחתי תמונה לאחי והוא אמר, ״טוב, בסוף זה קרה.״ אמנם באיחור של 15 שנה, אבל בסוף זה קרה. עכשיו עומד שם בניין גדול ולבן, ולמטה ייפתח בקרוב בית קפה. שרה מקפה תמר נפטרה, וממילא היא כבר לא היתה מזהה את העיר שלה. אני גרה לא רחוק משם, ואני עוברת ליד המקום כמעט כל יום".
(לעיר של קמה ורדי טהרלב, זמרת-יוצרת וסופרת תל אביבית)

10. כלום ושום דבר

"אני לא מוצאת שיש מקומות שאינם אהובים, בעיר או בכלל. ממרומי גילי אני מחפשת ומוצאת בכל דבר את היופי שטמון בו או את האנשים המעניינים שמבקרים בו. אם תסתכלו היטב תוכלו גם אתם למצוא אותם בכל מקום".
(לעיר של חואניטה כהן סמית', תופעת בלוז וג'אז חוצת עשורים וז'אנרים יוצאת דופן. בת 93)