איפשהו בתוך "מצב החשמל" מסתתר סרט הרבה יותר טוב וחשוב

ג'פרי הינטון, מי שנחשב לסנדק של הבינה המלאכותית, ישב בריאיון והודה באופן שלא משתמע לשני פנים: "אין לנו מושג איך בינה מלאכותית עובדת". מה שהוא אמר בעצם זה שהאדם יצר את אלגוריתם הלמידה, אבל אין לנו את היכולת להבין איך רשת הנוירונים המלאכותיות באמת עובדות, זה כמעט כמו לנסות להבין איך המוח שלנו עובד. המחשבה הזאת מפחידה – כי זה אומר שהאדם ברא חיים מלאכותיים, ואין לאיש מושג מה יהיו ההשלכות של זה. בסרט החדש של נטפליקס, "שלב החשמל", לקחו את האחים רוסו כדי להבין מהן ההשלכות האפשריות, ולמרות שהיו להם שלל אפשרויות וכלים להפוך את הסרט הזה למשמעותי – הוא לא מצליח להיות היצירה החכמה ומעוררת המחשבה שהוא מתיימר להיות.

>> מתעתע ויוצא דופן: הרבה צופות יבינו בדיוק על מה "חלב" מדבר
>> היה ממש נחמד: אקורד סיום מרגש של הלהקה הגדולה בתולדות ישראל

"שלב החשמל" מספר על מישל (מילי בובי בראון, "דברים מוזרים"), נערה קצת (אבל ממש קצת) מרדנית שאיבדה את הוריה ואת אחיה בתאונה טרגית, וכעת חיה בעולם עתידני שבו הרובוטים הבינו שמתייחסים אליהם רע ודורשים את עצמאותם. לאחר שהאנושות סיימה את מלחמותיה, הבינו בני האדם שמכונות יכולות להתקיים אך ורק אם הם שולטים בהן, ורובוטים תבוניים הוצאו מחוץ לחוק והוגלו אל מחוץ לציוויליזציה. יום אחד מגיע רובוט מוזר לבית האומנה של מישל, ומנסה לשכנע אותה שבתוך השלד המתכתי מסתתרת התודעה של אחיה.

זה פרמיס מעניין בתור התחלה, שאליו מצטרף קאסט מרשים ביותר כמו וודי הארלסון, קי הוי קוואן, אלן טודיק, אנתוני מאקי, ג'ייסון אלכסנדר, ג'יאנקרלו אספוזיטו וכריס פראט, עם עיצוב עולם מדהים (שמבוסס על הנובלה הגרפית היפהפיה של סיימון סטלנהג) שגרם לי לייחל לכך שייצרו משחק וידאו שמתרחש בו. בל נשכח שמדובר באחים רוסו, האנשים מאחורי סרטי "הנוקמים" ומי שעד לא מזמן היו הדבר הכי חם בהוליווד, אז כן, יש גם סצנות אקשן מצוינות, ברור. אז איך זה שכל זה לא מצליח לעבוד כמו שצריך?

הבעיה הכי בולטת היא התסריט עצמו. למרות שהרעיון בבסיסו מגניב ומעורר עניין, צוות התסריטאים הצליח להרוס את בניית הדיאלוגים עם קלישאות, בדיחות לא מצחיקות ובסופו של דבר – דמויות לא זכירות. לא משנה כמה העיצוב מגניב – אם אחרי הצפייה אני צריך לחפש את שמות הדמויות בגוגל זה כנראה סימן שהן לא עשו עבודה טובה במיוחד. באמצע הסרט, הנבל אית'ן סקייט המרושע אומר לאחת הדמויות "למי אכפת מה יקרה?", וזאת בדיוק התחושה שנוצרת במהלך הסרט. לא אכפת לי אם העולם הזה ייהרס, לא אכפת לי גם אם הרובוטים ינצחו או יפסידו או אפילו ימותו – כי החיבור הרגשי לדמויות לא קיים. לא נוצר בסיס מספיק טוב כדי שנוכל להגיד "יש להם משהו להגיד". 

הבעיה האמיתית של AI היא לא רק שאנחנו לא יודעים איך רשתות הנוירונים המלאכותיות והאלגוריתמים באמת עובדים, בדיוק כפי שאנחנו לא יודעים איך עובדת "נפש",  אלא גם שאנחנו מתקיימים במצב בו האדם תלוי במכונה יותר ויותר וחושש מהחלפתו בידיה. רק לפני שנתיים פרצה שביתת אמני הטלוויזיה והרדיו שפחדו מהיום הזה, ראינו איך לאט-לאט הבינה המאלכותית מתערבבת יותר עם האמנות ולמרות שנקבעו מעט רגולציות הנוגעות ליכולות ולמגבלות של הטכנולוגיה החדשה, אנחנו עדיין לא רואים התקדמות משמעותית בהסדרתה.

במקום להתמקד בבעיות המהותיות ובכאוס שהן מייצרות ממש עכשיו, יוצרי הסרט הוסיפו אלמנטים כמו התמכרות למציאות מדומה שלא רלוונטית לעלילה בשום צורה. אפילו ג'יאנקרלו אספוזיטו, שמצליח להיות מעניין בכל סרט או סדרה בה הוא נמצא, מרגיש חסר חיים ולמען האמת – גם חסר רצון לעשות את הסרט הזה. וזה די מבאס, כי זה יכול היה להיות סרט הרבה יותר משמעותי.

תראו, כשהאחים רוסו מעורבים בסרט אנחנו יודעים פחות או יותר מה אנחנו מקבלים – אקשן מצוין ומבדר עם אפקטים מטורפים וסרט שנראה ממש טוב. וזה גם בדיוק מה שאנחנו מקבלים ב"שלב החשמל". אבל כשמדברים על נושא עכשווי ומורכב וכל כך רלוונטי ומהותי, אי אפשר להתייחס אליו באופן כל כך פשטני, צריכה להיות אמירה קצת יותר מורכבת ודיאלוגים קצת יותר חכמים. יכול להיות שזה גם לא מה שבא לכם עכשיו. יכול להיות שבא לכם סרט אקשן על רובוטים ממש מגניבים, ואז למה לא, לכו על זה. אבל קשה להתנער מהתחושה שהסרט הזה יכול היה להיות הרבה יותר טוב והרבה יותר חשוב.
>> "מצב החשמל" // The Electric State // עכשיו בנטפליקס