הייטרים: 5 המקומות הכי שנואים בת"א, לפחות על התל אביבים

הקורקינטים, היעדר הצל, שבילי מדרכות מאתגרות, נתיבי איילון המרעישים, שיפוצים בכל פינה, עבודות רכבת והזנחת דרום העיר. והריח, הו הריח. באמת שיש כל כך הרבה דברים לשנוא בתל אביב, אבל אנחנו בדרך כלל אופטימים יותר – אחרת נשתגע. מדי יום אנחנו מביאים המלצות מפרגנות של תושבי העיר במדור "העיר שלי", אבל אי אפשר להינות מהדבש בלי העוקץ, לכן אנחנו גם שואלים מה המקום השנוא ביותר. זה לא מתוך אנטי (וכאג'נדה, לא תמצאו בסעיף הזה עסקים), אלא מתוך רצון לראות את העיר עושה יותר טוב עם הפינות הנסתרות, המלוכלכות והמאתגרות שלה. אפשר להשתפר, והנה איפה שכדאי להתחיל.

5. כיכר אתרים

נתחיל עם קלאסיקה של שנאה בעיר – הפיל הלבן האולטימטיבי שהורס לנו את קצה הטיילת. אמנם נפתחה בו פיצרייה חדשה ומעניינת לאחרונה, ומועדון החשפנות כבר מזמן לא שם – אבל חוץ מזה קשה למצוא משהו טוב להגיד עליו. פוטנציאל מבוזבז אפילו לא מתחיל לספר את זה.

בחופש הגדול מצאתי שם את עצמי כמעט כל בוקר כי הבת שלי יולי לומדת שם גלישה. המקום הזה לצערי תמיד מטונף, לא מטופח, מלא בג'וקים וחיות לא נחמדות אחרות. מסריח, מעופש ולא מזמין. זה מעצבן שמול חוף הים היפהפה הזה נמצאת מפלצת בטון שכזאת.
(עידית בנדק, שחקנית ומורה למשחק)
"בעצם מקום שאני מאוד אוהב ויש לי ממנו גם זיכרונות כילד שמגיע לסופ"ש בעיר והסבתא התל אביבית האהובה שלו – סבתא ציפי – לוקחת אותו ברגל לקולנוע שחף בכיכר, או דרך הכיכר לבריכת גורדון או לחוף הצמוד. אחר כך כשגדלתי – חלומות על מועדון הקולוסיאום בכיכר, ובכלל פינה מרכזית עם כל כך הרבה פוטנציאל ונוף שהוא חלום שנהיה סיוט של ביב שופכין עם ריח של שתן והזנחה פושעת".
(דני תובל, די.ג'יי ומפיק מוזיקלי בינלאומי)
"זה לא סוד שה"כיכר" הזו היא תפלץ אדריכלי אנכרוניסטי שלא משרת את התושבים. כיכר בטון לא מוצלת, ומאוכלסת בעסקים לא מצליחים במיוחד. בחלומי דחפורים הורסים את הכיכר, והעירייה מייצרת מתחם פתוח ומזמין שמקשר את העיר לים ונותן לשדרות בן גוריון סיום חלומי"
(מור שפיגל, "חלומות במגירה")

4. הים

כן, קראתם נכון – אבל לפני שתאבדו את שפיותכם, חשוב להבין את הסיבה. האנשים שבחרו בים הם (ברובם) אנשים שאוהבים את הים שלנו, אבל שבורי לב מההזנחה, הזרמת הביוב, הריחות והזלזול במשאב הטבעי המשגע שתל אביב שוכנת לחופיו. טוב, בעצם היו כמה אנשים שפשוט שונאים את הים. מה נעשה? זו עיר פלורליסטית.

"ברוב הקריירה שלי בארץ ובחו"ל יצא לי לעבוד קרוב לחוף הים ושם אני גם מוצא את השקט שלי. המצב של חופי העיר מדאיג בעיניי, עצם העובדה שמאפשרים הכנסת פלסטיק וסיגריות שמגיעים לבסוף לים ומזהמים אותו. כשהביוב מתמלא בחורף הכל נשפך לים ויש לי חברים שגולשים ומספרים על זוהמה. עצוב לי כי זה הים שלנו והוא גם ככה דליל. אנחנו צריכים לשמור עליו והעירייה צריכה לעשות מה שהיא יכולה כדי לשמור על החופים נקיים".
(השף יובל פכלר, מסעדת מנרה בשרתון)
"לדירה ברחוב הירקון, ליד השניצל של ציון, עברנו כל המשפחה בשנת 1990, ואחרי שההורים עזבו אח שלי שכר אותה במקומם ואז אני החלפתי אותו. יצא שהעברנו את הדירה הזו בינינו במשפחה איזה 30 שנה בסך הכל, עד שנפלה מרפסת בדירה אחרת בבניין והיה ברור שכבר אי אפשר יותר, בין היתר כי היא הייתה נורא גדולה בקומה רביעית והייתה לה מרפסת בתוך הים, ברמה שכשהולכים לישון שומעים גלים. זה היה מדהים. אז אני מאוד אוהב את הים, את המלח ואת הרעש המרגיע ואת השקיעה ואת כל הדגים ואת והחרקים התת מימיים הענקיים שהוא מציע שנהיים כתומים במחבת עם חמאה. אבל לטעמי זה המרחק המושלם ממנו. אולי לגדול שם דפק אותי, אבל אני אוהב את הים כנוף ורוח עם מלח. בשביל אשכרה ללכת לחול, לשבת בשמש ולהיכנס למים, אני צריך סיבה ממש טובה".
(גיא שמי, גיטריסט מרסדס בנד וסולן להקת "לא")
"הרבה קרה לי בחיים על רצועת החוף הזו, ועם זאת אני כל הזמן סובל כשאני יושב בה. כמות האנשים, האגרסיביות של השמש, החול, המים המזוהמים והילדים המעצבנים הם ממש טו מאץ' בשבילי. מה שיכול להיות חלומי ביוון, בסיני או בדור הופך להיות סיוט מתמשך כל פעם מחדש. יש בתל אביב עוד אנשים כמוני שלא עוברים את הטיילת. אנחנו מהנהנים אחד לשני ברחוב".
(עומר שיזף, מנהל ת"א תרבות המחוגה)

3. אלנבי

הפעם האחרונה שרחוב אלנבי היה נחשב לרחוב אהוב כנראה היתה בשנות המנדט הבריטי, שכן אפילו קאזימיר בלאומילך ניסה לשפר אותו. אבל בשנת 2025, כשעיריית תל אביב משפצת אותו לצורכי הרכבת הקלה, הוא חווה את הדבר הכי קרוב שרחוב יכול לחוות למכת מוות – עבודות רכבת. לא מעט תל אביבים שנאו אותו עוד לפני השיפוצים, אבל מי שלא הצטרף ברגע שבערך כל הרחוב נחסם, והעסקים נרקבים אט אט. איזה שברון לב.

מה אמרו התושבים?
"מעולם לא הייתה לי סימפטיה גדולה לרחוב הזה, הוא מזכיר לי דייטים גרועים, משמרות עם "פיקים" מימי המלצרות שלי, חסרי בית שזועקים לעזרה ונרקמונים שאיבדו קשר עם המציאות".
(עידו קולטון, שחקן ובימאי)
מחכה שיחזור לקדמותו. מתי זה אמור להסתיים?
(דניאלה מרוז, במאית ואמנית)
"אני אומר את זה בצער כי יש לי המון סנטימנטים לרחוב הזה. התחלתי את המסע התל אביבי שלי כשעברתי לדירת חדר קטנה ומסריחה באלנבי. מתחת לבניין שלי היה בר להט"בי פצפון וחנות לצעצועי מין. הכרתי באלנבי את בת הזוג שלי, אריאל, שעברה לגור בחצי השני של הדירה המחולקת שגרתי בה. היינו שכנים קיר ליד קיר ומהר מאוד התאהבנו, התחלנו להשאיר את הדלתות פתוחות ובטעות קצת עברנו לגור ביחד בלי ששמנו לב. זה היה רחוב מוזר ומטורלל ושבור אבל היה לו הרבה קסם, עד שבשלב מסוים התחילו שם עבודות הרכבת הקלה. מאז הרחוב הפך לסיוט. חפרו ושיפצו לנו על הראש, רוב הזמן בשעות הקטנות של הלילה, מדי פעם קמנו בבוקר וגילינו שהמדרכה מחוץ לבית שלנו שבורה ואנחנו צריכים לקפוץ על קרש עץ כדי לצאת מהבניין בכלל. כל הרחוב הפך לאתר בנייה מלא במפגעים בטיחותיים מטורפים. כשגרתי שם אחד השכנים אמר לי 'אל תדאג, גג חודש הם מסיימים פה'. עברו שנתיים מאז ולא התקדמו שם בסנטימטר".
(איתי גל, מוזיקאי, קומיקאי ויוצר וידאו)

2. התחנה המרכזית החדשה

הסמל המקומי להזנחה היה ונשאר אחד המקומות הכי דוחים בעיר, והמילה "חדשה" לא ממרק את הפגע. כנראה שעוד אנשים היו בוחרים במקום, אם עוד היו נאלצים לעבור בו באופן יומיומי, שלא לדבר על לחיות סביבו.

מה אמרו התושבים?
"סמל לפיתוח עירוני לא מתוכנן. המבנה העצום והמוזנח הזה, שנבנה בשאיפות גדולות אך הפך למפגע סביבתי וחברתי, מהווה תזכורת כואבת לכישלון תכנוני. הריח הרע והתחושה הכללית של הזנחה יוצרים אווירה מדכאת ולא בטוחה".
(מריומה קליין, ממייסדי בית השנטי
"מודע לכך שאני ממש ממש לא מקורי פה, אבל אם באמת קיים איפשהו קונצנזוס ישראלי, כזה שיכול להיות משותף לכולנו ולאחד בין כל שכבות העם – שמאל וימין, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים וכמובן רואים ולא רואים – זה איך לא, הסלידה והזעזוע העמוק של כולנו מהתחנה המרכזית החדשה שהזדקנה לה די מהר. מבחינת המפגע הסביבתי והאורבני שהיא, באמת שנאמר עליה כבר הכל מכל ואין מה להוסיף. אבל מלבד זאת, עוד לא התחלנו לדבר עד כמה בנוסף לכך היא גם בגדר מפגע נגישותי. דוגמאות? וואו לא יודע בכלל מאיפה להתחיל, כי לא נוכל לסיים לעולם".
(מוחמד שקור, לקוי ראייה ורכז ההנגשה של מרכז נא לגעת)
"המקום הפך להיות החצר האחורית של תל אביב, ללא תקווה וללא עתיד. זנות, סמים, פשע. העירייה לא מטפלת וגם לא ממשלת ישראל".
(בטל בשישים, פודקאסט הפנסיונרים המתוק)

1. אבן גבירול

כן, כבר אמרנו ששיפוצים הם סוג של מכת מוות לרחוב, לפחות עד שינסו להחיות אותו לשווא כמו את שדרות ירושלים. הרכבת דורסת את אבן גבירול, והפינה האהובה והחשובה פוליטית שהיא כיכר רבין עוד לא התאוששה מהפיכתה לערימת אבנים. התושבים מתוסכלים לא רק מהעבודות, אלא מהסיוט שהוא לעבור דרך אבן גבירול לצפון העיר והחוצה. שיהיה לכולנו בהצלחה עם הרכבת.

מה אמרו התושבים?
"תמיד פקוק שם ולא נעים לנסוע ולא ללכת ברגל. מאז החפירות הוא הפך למין רחוב ללא מוצא שלעבור בו נעשה סיוט, למשל אם אני רוצה לנסוע להרצליה לשחק טניס. וכל זה נמשך כבר שנה. גם את הנת"צ אני לא מבין – הרי אין אוטובוסים בשבת, למה לא לפתוח אותו בסופי שבוע לרכבים פרטיים? בנתיבים האחרים נוצר עומס תנועה כשבנת"צ עוברות בקושי שתי מוניות".
(סער צפריר, ממעצבי המלונות והמסעדות המבוקשים ביותר בעולם)
במשך שנים גרתי בשלמה המלך ממש כמה מטרים מהכיכר. שם ביליתי עם חברים, שם פגשתי אהבה גדולה בחיי, שם חגגנו, בכינו, ומחאינו. דווקא בגלל שהבטון של המקום הזה היה כל כך משמעותי עבורי, ועבור העיר כולה לדעתי, ההרס הנורא שהולך שם כרגע מרגיש סימבולי באופן בלתי נסבל. כיכר רבין נעשה לפצע פתוח תרתי משמע. חור בלב של תל אביב. כל פעם שאני עובר שם הנשמה קצת מתכווצת מכאב.
(פבלו אוטין, מבקר וחוקר קולנוע מוערך)
"השיפוצים הרגו את כיכר רבין, ובתקופה של הפגנות, מהפכות ותקומה אזרחית, מרגיש שגם הרגו את המשכן הטבעי של המרד. בתור מי שגרו על הכיכר שנים זה היה מקום ייחודי של מפגש בין דעות, מוחים ויונים למכביר. מהיותנו אופטימיים חסרי תקנה, אפשר לקוות שמשהו מהקסם של פארק המסילה יזלוג גם לפה, ושתתאפשר תקומה לכיכר של רבין – ויותר חשוב, תקומה למורשת שלו".
(אוכלי סרטים, פודקאסט הקולנוע האהוב)