תל אביב של מעברים סודיים וסחוג דלק רקטות. זאת העיר של גיא שמי

את גיא שמי אתם מכירים בתור גיטריסט ויוצר בלהקת מרסדס בנד ואינפקציה, ואולי גם כמפיק מוזיקלי (ספי אפרתי, מידנייט פיקןקס, ויתרתי), אבל הוא גם הסולן וכותב השירים של ההרכב האקוסטי המעולה "לא" (יחד עם ניר וקסמן ויהוא ירון) ויש להם סינגל חדש ויפה שאתם צריכים לשמוע – "דאבליו די 40" – שמתאים לכל הרגעים החלודים של החיים. ובגלל זה אנחנו כאן.

>> העיר של אורי טולדנו: מסעדה שהיא אינדי ומקום טוב לגלוש בו
>> העיר של נועה פיזיק: קפה בישראל הישנה וירקות שאייל שני היה מאשר

1. המעבר מרופין 7 לבן יהודה 77

ליד מה שהיה פעם "קולנוע בן יהודה" וה"סופר הגדול", יש פסג' חשוד ומתפורר עם תחנת לוטו מצהיבה וכל מיני חללים תחתיים חבויים ונטושים. לדעתי הייתי שם במועדון תת קרקעי סביב 2007. אולי "לילה"? היה כזה? זה מעבר קצר אך קיצוני להגיע מגינת רופין היפה והמבודדת דרך רחוב רופין המוצל, ומשם פתאום לאמצע בן יהודה המסנוור בכל תפארתו.

מה הולך פה מתחת לאדמה. הפסג' המוזר של בן יהודה-רופין (צילום: גיא שמי)

2. הירידה מכיכר ביאליק לטשרניחובסקי 29

אם מגיעים מרחוב ביאליק לכיכר ביאליק ופונים מיד ימינה, יש מעבר צר ומפותל בין בניינים שקל לפספס כי הוא מלא צמחיה וממש צמוד לחלונות ומרפסות של אנשים, (מה שגורם לך ללכת ממש ממש בשקט על העלים היבשים), ומוביל לגרם מדרגות שיורדות לרחוב טשרניחובסקי מול רבנו תם. פעם גרתי באידלסון ועבדתי בשינקין ושכנעתי את עצמי שזה חוסך לי המון זמן בדרך לעבודה.

לא רואות את המדרגות הספרדיות של רומא ממטר. מדרגות טשרניחובסקי (צילום: גיא שמי)

3. הקיצור מצבי הרמן שפירא לנביאים 1

זה אולי המעבר הסודי מכולם, והאמת היא שזה היה עידו "זיגו" אופק – הגיטריסט של הדורבנים ואחד החוקרים והמתעדים הכי חשובים של התנהגות ברזי הסנקה בתל אביב – שגילה לי עליו, ואפילו ראיתי שלא מזמן הוא גם התארח פה במדור אבל דווקא החריש לגביו. ליד צבי הרמן שפירא 13, משמאל לבית היפה של קרן קיימת, יש מעבר ממש צר שנראה כמו דרך לחדר אשפה, שמתעקל ימינה ונשפך בסופו לתחילת רחוב הנביאים. לא יודע באמת כמה זה מקצר למי שלא גר ברחוב צבי הרמן שפירא, אבל אם עוברים בסביבה זו בהחלט פנינת ידע אקזוטית להשוויץ בה למישהו שלא יבין מה אתם רוצים ממנו.

אקזוטי ואזוטרי. הקיצור של רחוב הנביאים (צילום: גיא שמי)

4. גווידו

מסעדת החלומות שפתח אחי הגדול אסף, היא שיר הלל לאוכל פשוט ומנחם של מהגרים איטלקים מניו יורק וניו ג'רזי (אחי איננו מהגר איטלקי וגדל בתל אביב). מקום שמקדש את כל מה שמתבשל הרבה זמן עם בייקון ורוטב עגבניות, מתכסה בשמיכת מוצרלה ומוגש בצלחות אובליות גדולות ליד הרבה פסטה ויין אדום לא יקר. בסופ"ש יש גם טירמיסו. המסעדה יחסית חדשה, די מפוצצת כבר ולדעתי גם מאוד מאוד מוצלחת, אבל זה באמת אחי אז אני משוחד, והוא גם גדול ממני פיזית ועושה לי שם הנחה, אז מה אני יכול לעשות. בן גוריון 34

אחים אחים, את הזיטי לא שוכחים. גווידו (צילום: יחסי ציבור)

השניצל של ציון

מוסד ותיק שאפילו זכה לשיר של מאיר אריאל. אני אוכל שניצל בפיתה אצל ציון מאז תחילת שנות התשעים. גרנו ממש ליד ברחוב הירקון וההורים שלי פתחו אצלו כרטיס למקרים שהם לא היו בבית בצהרים, ככה שיצא שבתור טינאייג'ר הייתי מזמין המון חברים לשניצל על חשבון ההורים שלי והם היו חושבים שאני לארג', ועל הדרך הייתי אומר שלום לטיפוסי קצה קבועים כמו מאיר אריאל, שמוליק קראוס וזלמן שושי, אז היו גם חושבים שאני מקובל. לימים חזרתי לשכור את אותה דירה ברחוב הירקון (אחרי שההורים עזבו) והמשכתי לאכול שניצל של ציון ולשלם עליו מכספי, עד כדי כך השניצל שלו טעים. ציון עצמו הוא איש מקסים, שמכין סחוג בלתי אפשרי שיכול לשמש גם כדלק לרקטות. פעם בחורפים הוא היה מכין גם פול בשביל עצמו בעיקר, אז הייתי לוקח גם. הירקון 61

שניצל בדרך אל הים. השניצל של ציון (צילום: מתן שרון)

מקום לא אהוב בעיר

חוף הים. לאותה דירה מדוברת ברחוב הירקון, ליד השניצל של ציון, עברנו כל המשפחה בשנת 1990, ואחרי שההורים עזבו אח שלי שכר אותה במקומם ואז אני החלפתי אותו. יצא שהעברנו את הדירה הזו בינינו במשפחה איזה 30 שנה בסך הכל, עד שנפלה מרפסת בדירה אחרת בבניין והיה ברור שכבר אי אפשר יותר, בין היתר כי היא הייתה נורא גדולה בקומה רביעית והייתה לה מרפסת בתוך הים, ברמה שכשהולכים לישון שומעים גלים. זה היה מדהים. אז אני מאוד אוהב את הים, את המלח ואת הרעש המרגיע ואת השקיעה ואת כל הדגים ואת והחרקים התת מימיים הענקיים שהוא מציע שנהיים כתומים במחבת עם חמאה. אבל לטעמי זה המרחק המושלם ממנו. אולי לגדול שם דפק אותי, אבל אני אוהב את הים כנוף ורוח עם מלח. בשביל אשכרה ללכת לחול, לשבת בשמש ולהיכנס למים, אני צריך סיבה ממש טובה.

כמה חול אפשר לאכול. חוף הים בתל אביב, אוקטובר 2023 (צילום: שאטרסטוק)

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בכנות, אני לא רואה סרטים או סדרות או אפילו שומע מוזיקה ברצינות כבר די הרבה זמן. על הדרך עשיתי הפסקה עם אלכוהול, עצוב לאללה. לדעתי ממש בתחילת אוקטובר אבל, עברתי איזה לילה ברחוב החלוצים בדרך הביתה וראיתי שלמרות שה"תרצה" סגור לגמרי, יושבים שם אביב הסומלייה מהצוות שמאוד התחברתי אליו ואביתר שהוא סומלייה שאני כבר מכיר ממקומות אחרים, ומדברים על יין. אז כבר נכנסתי גם ללרלר על עפיצות ולהגיד שאני נשבע שאני מריח וניל ומקדמיה. שלוש שעות ומשהו אחרי זה תלשתי את עצמי הביתה בכוחות אחרונים. לא ידעתי בזמנו אבל בדיעבד זו היתה פרידה מאוד מכובדת מאלכוהול ומבחינתי חוויה סופר תרבותית, היום זה נראה מחיים אחרים.

תרבות של יין. תרצה של רז רהב (צילום: אחי רענן)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
כאמור אפילו במוזיקה אני מתקשה למצוא מזור בתקופה הזו, אבל לעבוד חייבים, וממש לא מזמן תלמיד ביקש ללמוד לנגן את "Season in the Abyss" של Slayer, ושמתי לשמוע בראש פתוח, מאחר שבזמן אמת הייתי הרבה יותר במחנה של מטאליקה ויוצא שאני באמת לא מכיר סלייר כמעט בכלל. תשמעו, זה מדהים. אי אפשר אף פעם לדעת מאיפה ומה יבוא לך בזמן נורא מתאים, אפילו אחרי 30 שנה. גם את הביטלס גיליתי יחסית מאוחר.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
הגראז' היא מכינה חברתית לאומנויות לצעירים וצעירות שמתמודדים עם משברים נפשיים. עשיתי הרצאה/כיתת אומן שם פעם, יש לי חברים טובים בצוות וזה מקום באמת מדהים שלדעתי עוד "יעמיד צאצאים מוזיקליים" סופר מעניינים בעתיד הקרוב. 

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לא יודע לגבי "כרגע", אבל התשובה לשאלה הזו מבחינתי היא תמיד: רוני סגמן. מי שמכיר מסכים איתי עכשיו עם חיוך ומי שלא שילך להתעניין.

מה יהיה?
לא ידעתי איך לענות על זה גם לפני חמש שנים. עכשיו אני כבר לא באמת מבין את השאלה.