גיים אובר: "משחק הדיונון" היא מופת של תסריטאות עצלנית

זה מדהים שסדרה קוריאנית כמו "משחק הדיונון" הצליחה כפי שהצליחה. הרבה מההצלחה הזאת רשומה על שם נטפליקס. לפני עשור אולי שמעתם על קולנוע קוריאני אם אתם חובבי קולנוע עם טעם מאד נישתי שממליצים על סרטים בהתנשאות. זה השתנה כשבנטפליקס החליטו להשקיע יותר בסדרות שאינן דוברות אנגלית, והקוריאנים עם תעשיית הטלוויזיה הענקית שלהם התקבלו בזרועות פתוחות והחלו לספק סדרות דרמה קיטשיות, סדרות אימה וגם סדרות מתח ודיסטופיה כמו "משחק הדיונון", שהראתה את טבע האדם באופן פראי ואכזרי שלא נראה בעבר וגם הצליחה כפי שלא נראה בעבר. ועכשיו זה נגמר. 

>> יולי לוהט על המסך: בחרנו 19 סדרות שבטח תרצו לראות החודש
>> לראות אותן היום: מצעד 20 הסדרות הכי טובות של דיסני+

כזכור, בסוף העונה הקודמת, הגיבור שלנו סונג ג'י הון עורר מרד בזמן הטורניר וכעת הוא נאלץ לחזור למשחק. עד כה המטרה שלו הייתה לשים קץ למשחקים האכזריים שמנהלים עשירי העולם החמדנים, אבל הפעם נותנים לו מוטיבציה חדשה: התינוק שכולנו ידענו שהולך להגיע מהרגע בו גילינו ששחקנית 222 בהריון.  לא מפתיע בשום צורה, אך הקיום של תינוק בן יומו במשחק בהחלט מעלה את סף הלחץ. העונה רצה אל קו הסיום וכוללת המון משחקים נוראיים כמו משחק מחבואים עם סכינים או קפיצה בחבל (אל התהום, מן הסתם) אבל זה לא מספיק בשביל שנצליח להתעלם מהעובדה הפשוטה – הסדרה הזאת מעולם לא הייתה טובה בלסיים דברים שהיא התחילה (היי, זה כמו הממשלה שלנו!).

היינו צריכים להבין את זה כבר בסוף העונה הראשונה כשהמייסד הזקן מת, ואפילו קודם, כשראינו את מי שמתיימרים להיות עשירי העולם שבאים לצפות במשחקים (והם איתנו גם הפעם). המבטאים אולי השתפרו אבל הדמויות עדיין שטוחות מאוד, ולא עושות שום דבר מלבד לצפות במשחק ולקריין לצופים את מה שקורה במשחק. זה מוגזם באופן סאטירי ומכוון, אבל הטקסטים באנגלית כל כך שטוחים שזה מאד לא קל לצפייה.

עשיר אחד הוא שוביניסט בקטע קריקטורי, אומר לאישה היחידה בחדר שהיא "מושכת יותר כשהיא לא מדברת", אחד אחר רוצה להרוג את התינוק והעשירה לוקחת את אחד הרהיטים אליה לחדר לנצל אותו מינית. זה קטע מוזר שהיה צריך אולי להיכתב על ידי תסריטאים אמריקאים ולא קוריאנים, כי כל שורת דיאלוג שיוצאת להם מהפה נשמעת כמו משהו שלא אמור להיות כתוב באף תסריט אף פעם. הכיוון המובהק שנטפליקס הולכת עליו, מרגע שהוכרז כי זאת תהיה העונה האחרונה, הוא גם ככה לקחת את המשחק לארה"ב, אז אולי זאת הזדמנות טובה לעשות את זה. 

בעונה השנייה הם עשו טעות נוספת – וזה למרוח את הסדרה על עונה שלישית. אפשר היה לסגור את הסיפור ב-13 פרקים. לא כל המשחקים היו מעניינים במיוחד, ולא כל ההצבעות היו חייבות לקרות. בסופו של דבר, מלבד שינוי קל למאזן הכוחות, הם היו יכולים להפסיק עם ההצבעות שתפסו המון זמן מסך. במקום זה הם בחרו לבנות שתי עונות של 7 פרקים כל אחת והרבה יותר מדי זמן ביניהן. לפעמים סדרה אמריקאית יכולה לצאת לפגרה באמצע העונה, זה דבר שקורה, אבל לחודש-חודשיים גג. לא חצי שנה. ו"משחק הדיונון" היא לא סדרה עם קאסט מצומצם במיוחד, ובפועל לא זכרתי חלק גדול מהדמויות ומה הסיפור שלהן, ובכלל לא זכרתי שדמויות שהגיעו עד השלב האחרון במשחק קיימות.

הבעיה השלישית בסיפור היא בעיה אחרת לגמרי – הסוף שחוזר על הטעות של "טיטאניק". מישהו צריך להגיד את האמת: סונג-ג'י הון היה יכול לנצח במשחק, לשרוד ולהציל את התינוקת. בסדרות מאד אהובות קל מאוד להתעלם מהפגמים, אבל חוסר היכולת של "משחק הדיונון" לסיים סיפור כמו שצריך הגיעה לשיא בפרק האחרון בקרב בין סונג ג'י-הון לבין לי מיונג-ג'י, האבא של התינוק.

החוקים פשוטים: כדי להתחיל את הסבב צריך ללחוץ על הכפתור. אחרי שלוחצים על הכפתור, חייבים להקריב מישהו כדי לשרוד. מיונג-ג'י כבר עזב את התינוקת והתנפל על ג'י-הון. כל מה שג'י-הון היה צריך לעשות זה ללחוץ על הפאקינג כפתור, להרוג את מיונג ג'י ולהכריז על סיום המשחק! זה הכל! הבן אדם הזה קפץ הרגע מעל תהום עם סכין ביד ודפק גלגול שלא היה מבייש את ג'ון וויק, אתם רוצים להגיד לי שהוא לא יכול היה לחשוב על ללחוץ על הפאקינג כפתור?! כמו שקייט ווינסלט הייתה יכולה להציל את עצמה ואת לאונרדו דיקפריו ב"טיטאניק", כך גם ג'י-הון לא היה חייב להקריב את עצמו, אם התסריטאים לא היו כל כך עצלנים.

זה לא שסבלתי בעונת הסיום של "משחק הדיונון", היו רגעים מעולים, המשחקים היו מורטי עצבים והסיכונים היו גבוהים יותר מאשר בעונות הקודמות. אבל גם הפגמים היו בולטים וגדולים יותר. הסדרה אולי הסתיימה, אבל את עתיד הפרנצ'ייז נקבע אנחנו, הצופים. ברגעים אלה ממש יושבים בהוליווד אנשים שחושבים איך לשווק את הריבוט האמריקאי עוד לפני שנכתב. הכל יהיה תלוי בשאלה האם נרוץ לראות את זה כמו כל העדר או שנשים גבול לעצלנות של תסריטאים. אם ראיתם את הסדרה אז אתם כבר יודעים: ברור שנרוץ כמו עדר.