נועה יפה שיבצה בתערוכה חדשה את העין התותבת של אמא שלה
ב-"הצל", תערוכתה החדשה בגלריה רו-ארט, בוחנת נועה יפה את גבולות הצילום: "אם הכל צילום, אז אולי שום דבר הוא כבר לא צילום?"
"אם הכל צילום, אז אולי שום דבר הוא כבר לא צילום?", שואלת נועה יפה. בתערוכת היחיד החדשה שלה, "הצל", שנפתחה בשבוע שעבר בגלריה רו־ארט בתל אביב, מוצגים דימויים שנראים לכאורה כתצלומים, אך למעשה הם עבודות בתלת ממד שמתחזות לדו ממד. יפה משתמשת בדגמים ומיניאטורות, ממזערת עולם אך שומרת על חוקיות הצילום בתוך הזיוף שהיא עצמה בראה.
"אני לגמרי מתייחסת אל הדימויים כאל עבודות צילום. באופן שבו אני בוחרת את הדימוי, מציבה אותו בפריים תוך התייחסות לשאלות של פרספקטיבה וקומפוזיציה ואיך אור פוגע בעצמים. זה בעצם מהלך שדומה למה שמצלמה עושה, רק שאני עושה את זה באמצעות פיסול. אני גם תולה את העבודות כמו תצלומים – ממוסגרים, על הקיר. מאחורי המסגרת, מסתתר המנגנון האמיתי של העבודות – אלה אקווריומים, חלקם מלאים במים ובתוכם שקועים האובייקטים הפיסוליים. מעין דיורמה, שהיא מודל תלת ממדי המוצב בתוך תיבת זכוכית, שאני מחביאה מאחורי קיר. החזית שלה, זו שנחשפת מול הצופה, מופיעה כתצלום דו ממדי. בעידן שבו יש אינפלציה מטורפת בדימויים מצולמים ודיגיטליים אני לא רק תוהה לגבי האפשרות של הצילום לייצג את המציאות, אלא בכלל לגבי היכולת של צילום להיות צילום. אז אני מנסחת מחדש, עבורי, את הצילום כפיסול. תוך כדי אני מנסה להחזיר לצילום משהו מהקסם והמיסטיות שאבדו לו".
לא רק בגלל השם – התערוכה הזאת פוליטית יותר מעבודות קודמות שלך?
"הפוליטיות שלה נובעת מהתפיסה הוויזואלית של העולם ואת המציאות, ומה אנחנו יודעים עליה או חושבים שאנחנו יודעים עליה. הרי אם אנחנו לא יכולים לסמוך על מה שאנחנו רואים, אז על מה אנחנו כן יכולים לסמוך? בתוך זה, זו תערוכה שעוסקת בכסף, בנראות שלו בחיים היומיומיים שלנו. הדימויים מגיעים משני עולמות – העולם האוטופי של ההון, ומתחתיו, ממש כעולם תחתון, העולם שמתקיים מתחת להון – מה שקורה מתחת למגדל; מה שהאיש במגדל לא רואה כי הוא מרחף בשמים. התערוכה מתקיימת בתוך הפער שבין הנוצץ והאפל; בין הדימויים של עולם הפרסום ושל ההון, לבין הצל שהם מטילים על העולם שמתחת".
העבודה שנקראת "פורטרט עצמי" מציגה דמות שחורה בקפוצ'ון. את לא חוששת שביצירת זהות בינך או בין הצופה לבין האחר תחטאי בחטא הנורא של זמננו, "ניכוס תרבותי"?
"זה לא פורטרט עצמי. אבל בכוונה קראתי לו ככה – כי הדמות שנשקפת מולך, היא למעשה בובת חלון ראווה שצבעתי בשחור ושמתי עליה קפוצ'ון, שהוא פריט לבוש שיש לו משמעות תרבותית: אנשים צעירים עם קפוצ'ון נתפסים כאיום על החברה הנורמלית, ובארצות הברית לבישת קפוצ'ון משמשת עילה למעצר על ידי המשטרה בחשד לפלילים. העיניים של הבובה הזאת הן תותבות של אנשים שאיבדו את העיניים האמיתיות שלהם – עין אחת היא של אימא שלי שאיבדה את העין שלה כתוצאה מקטרקט בגיל צעיר ועין שנייה היא עין משומשת שקיבלתי ממכון רפואי והייתה בשימוש אצל אדם לבן. ביררתי. כך שיש כאן גוף שחור ועיניים לבנות. מין יצור כלאיים של כל החרדות שיש לנו".
רגע, מה? זו באמת עין של אמא שלך?
"באמת. יש לאימא שלי עין תותבת וצריך להחליף אותה פעם בכמה שנים. אז היא נתנה לי את העין הישנה שלה, ואותה שיבצתי בעבודה. יש לזה חשיבות אוטוביוגרפית, כי העיוורון של אימא שלי בעצם הפך אותי לצלמת, באופן תת מודע. צילום הוא סוג של ראייה".
"הצל" – נועה יפה, גלריה רו־ארט, שביל המרץ 3 תל אביב, עד 15.10