נו בולשיט: פונדק דה־לוקס לא מרשימה, אבל שווה ביקור
אף שלא מצא שם הברקות גדולות, דניאל שק ממליץ לטרוף בשר בפונדק דה־לוקס
אולי דחיתי זמן רב מדי את הביקור בפונדק דה־לוקס. עד שהגעתי כבר ספגתי את כל התובנות: הבשר ככה ושיטת העישון לא ככה, זה לא בדיוק ברביקיו, זה בכלל העתק של גריל האוס בוויליאמסבורג ועוד. אפשר לחשוב שכל מסעדה בתל אביב היא פרי כישרון ההמצאה המקורי של איזה גאון מקומי. כשהגענו גילינו מזללת בשר שדווקא מתאימה להפליא לתפאורה של סמטה בשוק הפשפשים עם רקע של תריסי חנויות מוגפים ועתירי גרפיטי. ומי שמתגעגע לאמריקאים עבי צוואר עם שומן ניגר על סנטרם ימצא אותם גם כאן.
הערכתי שלקראת הניתוח הזה טוב להצטייד באזמל מנתחים חד במיוחד, אז גייסנו כוח עזר ייעודי – קרניבורית מושבעת שבעיניה הענוגות ניצת ברק רצחני כשהיא שומעת "בשר" (להלן י' מבית המטבחיים). היה גם משהו חתרני, נקמני כמעט, בהחלטה לבקר שם ממש ערב אורגיות הלקטוז של חג השבועות.
הפתעה ראשונה: במדינה שבה בשר מתחרז עם וריאציות שונות של סטייק־המבורגר־לחי בקר, פונדק דה־לוקס אינה מגישה אף אחד מהם. התפריט מורכב מהיצע קומפקטי של נתחים מפרה, מחזיר ומבעלי כנף – כולם מעובדים במידה זו או אחרת של אינטנסיביות בהשריה, בתיבול ובעישון לפני שהם מגיעים לצלייה מבוקרת היטב. רובם מוצעים על פי משקל ואחרים – אלה שנותרו על העצם – על פי מספר הסועדים.
יש גם ארבע קומבינציות שכל אחת מכילה שלושה נתחים שונים בכמות נדיבה. הזמנו קומבינציה של בשר אדום וקומבינציה של לבן. לתדהמת המסובים הוספתי להזמנה גם חצי עוף והתעלמתי ממבטי הבוז שננעצו בי. האמינו לי, זה מבחן מצוין. מי שלא יודע לצלות עוף כראוי, שלא ייגש בכלל לנתחים מאתגרים יותר. ובכן, גם אם הוא לא ייכנס לחמישייה הפותחת של חוויות העוף של חיי, העוף הזה נצלה במיומנות והיה טעים מאוד, עסיסי ונימוח. בהתחשב באיכות הירודה של העופות התעשייתיים בארץ אפשר אפילו לומר שכאן הפיקו ממנו יותר משוויו האמיתי.
בקומבינציה האדומה קיבלנו אסאדו, אונטריב ופיקנייה. הפיקנייה ("שפיץ צ'ך" במילון מסדר הקצבים האשכנזים) הגיעה בפרוסות דקות, שחומות, לא הכי טעימות ויבשות. "ככה זה פיקנייה!" זעקה י' בהתלהבות תוך לעיסה ממושכת. יכול להיות, אבל אם "ככה זה", למה "זה" בצלחת שלי? באסאדו כבר הרגשנו טיפול משמעותי ומוצלח יותר בבשר ואף שי' טענה שהוא לא מספיק רך, טעמו היה טוב והבשר נוח להפרדה מנתחי השומן הגדולים. בשר האונטריב, החלק הקטן שמגשר בין צוואר הפרה לצלעותיה (באיזו שפה זה לכל הרוחות?) מוגש ברצועות שכמו נתלשו מהעצם. במנה הזאת מקופלים כל היתרונות של אופן ההתקנה המאפיין את המסעדה: ספיגת טעמי תיבול וכבישה, עישון וצלייה אטית. טעמו של הבשר עז, המרקם שלו רך ועסיסי, ובכל זאת הוא מזכיר לך שאתה עוסק כרגע במעשה טרף.
הקומבינציה הלבנה מורכבת מבטן חזיר, צוואר חזיר ובייבי ריבס. נתח הצוואר הוא מהפחות שגרתיים מבעל החיים השנוי במחלוקת הזה ומוגש כאן כנתח סיבי וטעים עם חלקים שומניים שערבים לעסיסיותו. הטיפול המוקדם מורגש כאן פחות וטעמי הבשר הם השולטים. פרוסות דקות של בטן חזיר זכו לקריאות התפעלות. הבשר שמן ועשיר בטעם עם גוון מתקתק, על גבול ההמסה מהצלייה, אבל פריך בשוליו. הנאה גדולה. ולבסוף, מה שבמסעדה כזאת חייב להיות מנת דגל – בייבי ריבס (ע"ע שומן ניגר על הסנטר). הם אכן מצוינים. בשרם מוצק, קל לפשוט אותו מהעצמות, היחס בינו לבין השומן סביר ובעיקר הם צלויים באהבה ובמקצועיות לאחר שנמשחו בתערובת שמעניקה לחלק העליון מתיקות קלה, מגוון ניחוחות ופריכות נעימה.
עם הקומבינציות מקבלים פנכת קולסלו בווריאציה מקומית רעננה שנוטלת ממנו את הכבדות המיונזית ועוד תוספת אחת. טעמנו צ'יפס סבירים שאין מה לכתוב עליהם הביתה, סלט תפוחי אדמה בסגנון גרמני שלמרות עודף חומציות היה טעים מאוד, וסלט שומר ופלפל חריף שבוודאי היה מעולה אלמלא שהה יותר מדי זמן ברוטב.
מכירים את הביטוי נו בולשיט? אם לא, לכו לפונדק דה־לוקס ותבינו. אין שם הברקות גדולות, אבל כשלחברתנו י' יידלק שוב הניצוץ הקרניבורי בעיניים היא בטח תחזור לשם.
חשבון בבקשה
קומבו לבן זוגי – 119 ש"ח
קומבו אדום זוגי – 123 ש"ח
חצי עוף צלוי – 39 ש"ח
נקניקיה אדום – 24 ש"ח
ניו יורק צ'יז קייק – 29 ש"ח
2 כוסות כרם שבו – 70 ש"ח
3 כוסות בירה קטנות – 66 ש"ח
4 צ'ייסרים – על חשבון הבית
2 תה – 20 ש"ח
אספרסו כפול – 11 ש"ח
סה"כ – 501 ש"ח