הסדרה של פיקסאר היא חובת צפייה לילדים. ועוד יותר מזה להורים

משהו עבר על פיקסאר בשנים האחרונות. כולם עפו על "הקול בראש" ויש אפילו אנשים שאהבו את "שנות אור", אבל בינינו – פיקסאר היא לא מה שהיא הייתה וזה קרה מסיבה אחת פשוטה: נגמרו להם עוד דברים להדביק להם רגשות. אחרי שעשו צעצועים עם רגשות ומכוניות עם רגשות ואלמנטים עם רגשות ורגשות עם רגשות, נוצרה תחושה שהנוסחה מיצתה את עצמה. אז מה פיקסאר עשתה? הוציאה סדרה חדשה, סדרת מקור ראשונה שלה, בשם "ניצחון או הפסד" – ונתנה לרגשות פשוט להיות רגשות.

>> לאכול עשירים ולנוח: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות (וספיישל) שהחזיקו אותנו ערות השבוע

 

במרכז הסדרה עומדת קבוצת סופטבול של בנות בחטיבת הביניים, שבוע לפני משחק האליפות שלהן, וכל פרק מתמקד בדמות אחרת – בין אם מדובר בילדה מהקבוצה ובין אם מדובר במבוגר אחראי, כשהרגשות שלהם מקבלים דימויים ויזואליים מקוריים ומעניינים שטרם ראינו מפיקסאר. הפרק הראשון לדוגמה מתמקד בלורי, ילדה קטנה וחרדתית שרק רוצה לקבל את האישור של אביה, מאמן הקבוצה. את החרדה של לורי מאפיין יצור קטן המורכב מכל טיפות הזיעה שלה ומדי פעם הוא עושה את הדבר הזה שהקול הקטן בתוך הראש שלנו עושה לפני השינה וסופר את כל הרגעים המביכים של היום.

הפרק השני לעומת זאת עוקב אחר המורה הנוקשה שהוא גם השופט במשחק. המורה עוטה על עצמו שריון גם בחייו המקצועיים וגם בחייו הפרטיים – כשהוא מתמודד לראשונה עם עולם הדייטינג הוירטואלי, נושא שממש לא ציפיתי לראות בסדרת ילדים של פיקסאר. גם בחירת שם הסדרה – "ניצחון או הפסד" – היא בחירה חכמה ומצוינת מאחר וזה העיסוק של העלילה המרכזית, אך גם הנושא של הסדרה כולה, סדרה שיכולה לגרום לילדים לשאול את השאלות "מהו ניצחון?" או "מהו הפסד?" וכל אלה מראים לנו שיש רצון באולפנים להתעדכן ולהמשיך להיות קול הדור גם לדורות הבאים.

"צעצוע של סיפור" היה הקול של ילדי שנות ה-90', "הקול בראש" היה הקול של ילדי העשור הקודם, אבל גם אז הסרט לא היה עדכני במיוחד. עם זאת, היום כשלכל עולל יש טלפון ביד, נדמה שפיקסאר נשארו מאחור. "ניצחון או הפסד" משנה את זה ובאמצעות ויזואליה עדכנית ומעניינת שמצליחה לספר סיפור די פשוט דרך המון נקודות מבט שונות ולדבר באופן בוגר לילדים.

הסדרה אפילו מציגה מבנה עלילתי מורכב בהרבה מכל סדרת ילדים שראיתי אי פעם. המבנה הקלאסי של סדרות ילדים הוא לינארי – עם התחלה אמצע וסוף ולרוב סיפור נפרד לכל פרק ללא עלילת-על, ואם כבר יש עלילת על – היא מזערית ביותר. כאן יש מספר קווי עלילה שמתכנסים לרגע אחד, ושינוי הפרספקטיבה מדי פרק הופך את "ניצחון או הפסד" לסדרה היחידה שמדברת לילדים בגובה העיניים. בכל פעם שאני רואה את אחד מבני הדודים הקטנטנים שלי צופים בשטות כמו Paw Patrol או מני ממטרה אני יכול להרגיש את המוח שלהם מתנוון, אבל צריך להודות באמת – ילדים קולטים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, והם לא מטומטמים, ולכן "ניצחון או הפסד" היא משב רוח מרענן שלא מזלזל בהם.

ובדיוק כמו פיקסאר שאנחנו זוכרים ואוהבים, מי שיפיק לא פחות מהסדרה הזאת הם ההורים: הסדרה מדברת על דור חדש של הורים, כאלה שהיו בני נוער כשהרשתות החברתיות רק התחילו לצוץ, אנשים שמחוברים למרחב הוירטואלי ומתפקדים בתוכו בחופשיות. ההורים לא מתמודדים יותר עם קללות משפחתיות ודומיהן והם לא אנשים חסרי פנים ברקע – הם אנשים עם בעיות אמיתיות בחייהם, כמו ואן, האם החד הורית של רושל שמנסה לאזן בין הפרנסה לבין ההורות. האמא הזאת שמתחילה כדמות בלתי נסבלת הופכת עם הזמן לאחת הדמויות הכי חביבות בסדרה. 

גם להורים וגם לילדים כדאי לצפות ב"ניצחון או הפסד", כי פיקסאר לא מנסה להיות רק הקול של הדור הנוכחי, אלא להישאר גם הקול של הדורות הקודמים, הדורות שגדלו על וודי, באז שנות אור, נמו ו"באג לייף". היא גם די מצליחה בזה כי הסדרה מצוינת, מורכבת ולא דומה לשום סדרת ילדים שראיתם בעבר. אם יותר סדרות ילדים ישאפו להיות קצת יותר כמו פיקסאר, אולי לא נצטרך כוכבי ילדים שיטמטמו לדורות הבאים את השכל.