סאטורי – כשהדמיון מאיר את האפלה
אולי באמת לא צריך להרחיק עד לתאילנד בשביל ארוחה תאילנדית הגונה, אבל בטח גם לא צריך לנסוע בשבילה עד רמת החייל. ג'וב מבקר בסאטורי וחוזר מהורהר
בשבוע שעבר חגגו מיליוני מאמיני זן בעולם את יום הולדתו של די טי סוזוקי, או בשמו המלא דייהטסו טייטרו סוזוקי. מלבד היותו אדם שהיה פרסומת מהלכת לשני שמות של יצרניות רכבים, סוזוקי נחשב לאחד מחכמי הזן הרהוטים והמופלאים ביותר שנולדו בתקופה המודרנית, ובעיני רבים הוא הדמות החשובה ביותר בהפצת תורת הזן במערב, ובהטמעת מושג הסאטורי (בסנסקריט: "בודהי". בעברית "התעוררות"). ניתן היה לצפות שמסעדה אשר קוראת לעצמה סאטורי, תיקח ולו ניצוץ קטן של השראה שיוקרן מהמילה הרוחנית העצומה הזו. אך סאטורי הישראלית בזה למשמעויות נסתרות ולמשמעויות בכלל. בניגוד למשתמע, זוהי אינה מסעדה יפנית, אלא דווקא תאילנדית, או כפי שמכריז השלט בכניסה: "מסעדת שף תאילנדית". גם באתר המסעדה היא קושרת לעצמה כתרים כשהיא מכריזה: "לא צריך לנסוע לתאילנד בשביל ארוחה תאילנדית אמיתית. המסעדה נהנית מפופולריות רבה בקרב אנשים שיודעים, מכירים ומבינים איכות טעם של מטבח תאילנדי מקורי". מלכת הכרם, נערת הפרברים ואנוכי, שמכירים רק מסעדה תאילנדית אמיתית אחת בישראל, ושמה בית תאילנדי, החלטנו להרחיק אל מעבר לירקון כדי לברר כיצד הפלא האוריינטלי הזה הצליח לחמוק מבלוטות הטעם שלנו במהלך השנים. אלא שהביקור הוכיח, בפעם המי יודע כמה, שהסיכוי למצוא מסעדה טובה ברמת החייל, קטן יותר מהסיכוי לזכות בהארה פתאומית.
לאחר שמלצר הפטיר לעברנו את המשפט "אז מה שלומנו?" וזרק את התפריטים על השולחן מבלי לחכות לתשובה, הגיעה מלצרית ששאלה אותנו אם יש לנו קופונים. ענינו שאין, והיא לקחה את ההזמנה באכזבה מופגנת. סום טאם – סלט פפאיה, הוא דרך נהדרת לבדוק לאן הרוח נושבת. כמו פיצה מרגריטה בפיצרייה, או סשימי ילוטייל במסעדת סושי, מדובר במעין נייר לקמוס שבאמצעותו ניתן לאמוד את איכות המטבח כולו. כמו סלטי הסום טאם המוכרים מתאילנד או מבית תאילנדי, גם זה היה חריף למדי. אך כאן הסתיים הדמיון. בניגוד לסום טאם המוכרים והאהובים, בסלט שקיבלנו לא נמצא רמז לנאם פלה – אותו רוטב דגים שמהווה אבן יסוד של המטבח התאילנדי. לעומת זאת, הוא הוצף בכמויות מופרזות של סירופ סוכר, אשר בשילוב עם הבוטנים הקלויים הפכו אותו למעין סלט פירות דביק. שלוש מנות נוספות, הפעם מאגף המטוגנים (הרעיון היה לפתוח במעין מנות רחוב קטנות, ולהמשיך במנות עיקריות של מסעדה), היו כושלות לא פחות. לביבות שרימפס פנקו, אגרול תאילנדי וסיגרים ממולאים בעוף קצוץ וכרישה, הרגישו כאילו נשלפו מהמקפיא ונזרקו לצ'יפסר. אלה היו מנות רחוב במובנן הגרוע – אוכל שהזכיר את אותן ברירות מחדל מטוגנות שניתן לקנות במכונות המאנצ'יז האוטומטיות באמסטרדם ובבריסל, ושגורמות לך להצטער על מעשים מגונים שעשית בשעת לילה מאוחרת. אם כבר בריסל, יש לציין שבקבוק מארדסו, בירת מנזר בלגית חזקה ומצוינת, הצליחה לפחות להשכיח במעט את תלאות הסיבוב הראשון.
בסבב העיקריות המשכנו בקו הקלאסי: פאד תאי ומנת קיו וואן – תבשיל פירות ים בחלב קוקוס וקארי, הבהירו בדיוק מה הבעיה של סאטורי – שתי המנות היו אכילות, אך הן חסרו את אותם טעמים חדים ומובהקים שכה מאפיינים את המטבח התאי. תבשיל פירות הים (קלמרי ושרימפס משקיות קפואות) ממש התחנן לאיזה עלה כוסברה או למון גראס, אבל נדמה שכאן כבר הבינו את המשחק: כשמדובר בקהל קופונים עדיף להרים ידיים ולוותר על מרכיבים שנויים במחלוקת שעלולים לגרום לו להחזיר מנות למטבח. מצד אחד, קשה שלא להבין מסעדן שרוצה למקסם רווחים על חשבון אותנטיות. מצד אחר, אם זו הגישה, אולי עדיף ללכת ולהיות מנהל שירות לקוחות בחברת סלולר. אם נצטרך בכל זאת לציין סוג של תקווה, תהיה זו בוודאי מנת הפאד קפאו – מעין תבשיל בולונז בסגנון תאי שמוגש עם ביצת עין. אז נכון, הביצה הייתה מתחת לכל ביקורת – זו הייתה ביצת עין שטוגנה בשמן עמוק (או כפי שנערת הפרברים הגדירה אותה: "ביצה הלומה"), אבל תבשיל הבשר עצמו שהכיל עוף (לא מגישים כאן חזיר) היה טעים בזכות שימוש נדיב בעלי נענע. זה היה המאכל היחיד שבו זיהינו שימוש בעלי תבלין טריים. בעולם רגיל זהו עניין טריוויאלי, אבל בסאטורי מדובר בהישג בלתי נתפס. או כפי שאמר פעם סוזוקי: כשאתה כלוא בחדר אטום וחשוך לחלוטין, רק הדמיון מסוגל להאיר את האפלה.
התענוג
אוכל: תאילנדי
מחיר: בינוני
שירות: מחופף
חניה: סמוכה בתשלום
שירותים: נוחים ונקיים
חשבון
לביבות שרימפס 36 ש"ח
אגרול 22 ש"ח
סיגרים עוף 27 ש"ח
פאד קא פאו 49 ש"ח
פאד תאי 44 ש"ח
קיו וואן פירות ים 56 ש"ח
בננה לוטי 29 ש"ח
בקבוק מרדסו 750 מ"ל 75 ש"ח
סה"כ: 338 ש"ח