Apple מנסה להפחיד אותנו עם טכנולוגיה. יצאה מזה סדרה מצוינת

הסדרה הבריטית "מראה שחורה" שינתה לנצח את השיח האמנותי על טכנולוגיה. גם אם העונות האחרונות שלה לא היו מוצלחות, גם אם היא אף פעם לא תחזור למה שהייתה בהתחלה, אי אפשר לקחת מ"מראה שחורה" את מה שמגיע לה. הסדרה הזאת היא האייזק אסימוב של עידן הטלוויזיה הפוסט-מודרני ולכן אולי זה טבעי להתגעגע אליה ולחכות לעונה נוספת, גם אם לעולם לא תהיה טובה כמו הפרק על ראש הממשלה שצריך לזיין חזיר, פרק אפוקליפסת הטלפונים או ספיישל הכריסמס עם ג'ון האם. ברשתות הסטרימינג זיהו את הוואקום ומיהרו לפס הייצור של האימה הטכנולוגית, וכך הגיעה לאפל TV+ סדרת הביכורים של קייטי רובינס, "סאני".

>> יולי חם: 28 סדרות חדשות שיכו בכם החודש
>> פסטיבל אנימיקס יחגוג שני עשורים ל"מ.ק. 22"

במרכז של "סאני" עומדת סוזי, אמריקאית מתחום הפיננסיים שעשתה רילוקיישן ליפן, התאהבה בבחור מקומי והקימה איתו משפחה. זמן קצר לאחר שבעלה ובנה מתים בתאונת מטוס, סוזי מקבלת מהחברה בה עבד רובוטית שבעלה המציא ותכנת בעצמו. סוזי מבינה מהר מאוד שהיא חיה בשקר שאין לה איך לאמת או להפריך, והיחידה שעומדת לצידה זו הרובוטית החמודה, סאני. זה נחמד לראות איך "סאני" משחקת עם החוקים של אסימוב לגבי רובוטים, הופכת קצת את הנוסחאות ויוצאת מהקלישאות המוכרות.

סאני היא רובוטית מתקדמת יותר שיכולה לעשות המון דברים. למען האמת – זה מפחיד. היכולות החריגות שלה לא רק יוצאות דופן, היא גם מעידה על עצמה שהיא סוג של בן אדם. יש לה עקומת למידה מאוד חדה וכך אנחנו מקבלים לא רק דמות שמתפתחת תמיד, אלא דמות שתמיד מוסיפה לנו עוד סיבות לחשוד בה. 

גם ראשידה ג'ונס בתפקיד הראשי של סוזי מפתיעה לטובה, במיוחד לאור העובדה שהיא מוכרת יותר כשחקנית של דמויות משנה, ועושה תפקיד מצוין. בשני הפרקים הראשונים אנחנו יכולים לראות את המנעד הרחב שיש בארסנל שלה. היא יכולה להיות אלמנה מרוסקת בסצינה אחת ומיד אחר כך להיות צעירה והרפתקנית מבולבלת, ואחר כך לעבור להתאהבות ולסיים בבדידות פאתטית במעבר חלק לחלוטין ולפעמים אפילו באותו השוט.

בדרך כלל לא רואים על המסך המון דמויות ראשיות שמגיעות למקום מעורר רחמים, כי זה לא עובד. כמו שאמר לי מורה למשחק פעם – זה לא סקסי לעורר רחמים. אדם שנופל על ברכיו, מרכין ראש אל הרצפה ואוחז ברגל אהובתו, לעולם לא יזכה בליבה. אותו מורה הסביר שאם הגיבור מתחנן ובאמת מנסה להשיג את מה שהוא רוצה, הוא אולי יהיה על ברכיו, אבל הראש שלו יהיה מורם וגבו זקוף. בסוף הפרק השני של "סאני" זה בדיוק מה שראשידה ג'ונס עושה, אקט מאוד-מאוד נדיר  בטלוויזיה האמריקאית שלרוב הולכת על בטוח. הבדידות של סוזי הופך להיות המכשול שלה אבל גם הדרך שלה לייצר חברות חדשה ולא צפויה עם הרובוטית.

ה-DNA של הסדרה ברור ומובן: היא תגרום לצופה רגע אחד לסמוך על סאני ורגע אחר לפקפק בכוונותיה, ומתארת את חוויית השימוש הטכנולוגי בעידן שלנו באופן כמעט מושלם, כשאפילו המחשבים שלנו כבר לומדים בעצמם באמצעות פלאי הבינה המלאכותית.

למרות ש"סאני" מוגדרת כקומדיה שחורה, קשה מאוד למצוא מספיק אלמנטים קומיים שיצדיקו את ההגדרה הזאת ועדיין – זאת סדרה מצוינת, מותחן טכנולוגי מעולה שגורם לצופה לפקפק בטכנולוגיה של ימינו ולא לקחת אותה כמובן מאליו, שמדבר בלי בושה על הסכנות של AI וגם על התחליף העגום שהוא לחברה אנושית.

ראשידה ג'ונס עושה עבודה מדהימה בתפקיד הראשי והלוקיישן היפני הולם לחלוטין את התמה של שמרנות כנגד חדשנות טכנולוגית. למרות כל ההישגים, ההישג הכי גדול שלה הוא שמדובר בסדרה שכיף לצפות בה והיא אפילו מצליחה להיות עדינה ולרגש, גם אם היא גורמת לנו לרצות לזרוק את הטלפון לאסלה (ואחר כך לשים אותו בסיר אורז כי זה יקר החרא הזה). "סאני" היא עוד הצלחה של אפל TV+ שמוכיחה שלא חייבים ראש ממשלה שמזיין חזיר, לפעמים גם רובוטית חמודה ביפן זה מספיק כדי להעביר ביקורת נוקבת על ההתפתחות המפחידה של הטכנולוגיה (או לנצל את הפחדים שלנו ממנה).