אם יש משהו שישראלים טובים בו, זה לחיות במציאויות מנוגדות במקביל

>> "סוס בלי שם" הוא סרט הביכורים המסקרן של אסף אסולין, דרמת מד"ב סוריאליסטית המתרחשת בעולם מדברי וצחיח עם חוקי מציאות משונים. בעולם הז נפגשים גבר ואישה ללא כל זיכרון וזהות, ובוחרים לעצמם שמות. היא קוראת לו "סוס" והוא קורא לה "גלידה". הם מתאהבים ויוצרים לעצמם שגרת חיים, אך אט-אט מתוך חלומותיהם בלילה משתקף עולם אחר, עירוני ורב-גוני, בו לכל אחד מהם יש חיים וזהות נפרדים. והוא נראה כמו תל אביב. וכל היופי הטריפי הזה עולה להקרנות בכורה מסחריות ברחבי הארץ ב-3.4, וגם ממש כאן בסינמטק תל אביב.

>> קולנוע התנגדות: 11 סרטים שמלמדים איך ולמה להיאבק בפאשיסטים
>> פוסט אמת: איך המסך שלכם התמכר ל"מבוסס על סיפור אמיתי"

אנחנו חיים בתקופה שבה אמנם כבר קשה יותר ויותר לדעת מה היא המציאות, אך בה בעת בני האדם יותר ויותר נאחזים בה ומתעקשים על ממשותה ובלעדיותה. קשה להאשים אותנו – העולם עובר משהו, ואנחנו פה, בחלקת האלוהים הקטנה שלנו עוברים דבר קשה במיוחד. לא שהיה מדהים קודם, אבל בוקר אחד לפני שנה וחצי האובדן, השכול והטראומה הפכו למוחשיים יותר מאי-פעם בדור הזה. 

"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" היא קלישאה שהדבר היחיד שנכון בה זה המוכנות שלנו לקבל אותה כאמת. זה נכון, כשהמציאות כלכך חזקה אין לנו פנאי ליופי, להרהור, להתמסרות לעולם פנימי ולאומנות, אבל הם גם בדיוק הדברים שיעזרו לנו להחלים.

 

קל לנו לייצר היררכיה: המציאות קודם, הדמיון אחר כך. לפעמים צריך להפוך את הסדר. לעצור הכל, להביט על הפרח ולהגיד – זה יפה. אני מאמין שזה מי שאנחנו. זו הסיבה שאנחנו כואבים כל כך – כי היה מה לאבד

 

כשהתחלתי לעבוד לראשונה על הסרט שלי "סוס בלי שם" ב 2019, העולם היה אחר. וגם אז הביקוש לסרטים שיש מימד מופשט, סוריאלסטי, מנותקים ממקום וזמן אקטואלים – לא היה גבוה במיוחד. עלילת הסרט מתמקדת במפגש בין גבר ואישה חסרי זהות שמוצאים את עצמם בעולם מקביל וריק שכולו מדבר. היא בוחרת לו את השם סוס, הוא בוחר לקרוא לה גלידה. במהלך הסרט סוס וגלידה מגלים שקיים עולם מקביל, "אמיתי" יותר, שמתרחש בעיר תל אביב של היום ונוצר בהם הפיתוי לחיות בעולם הזה. גם הם, כמונו, רוצים לדעת מהי המציאות ולאחוז בה, כאילו היא התרופה היחידה לפצעים שלנו ולא ביטוי של החרדה הקולקטיבית בה אנחנו שרויים.

אסקפיזם, במיוחד בחברה ישראלית, זאת קללה. הרי כל החברה שלנו בנויה על הישרדות וחיבור לכאן ועכשיו המיידיים. ועם זאת השנים האחרונות, עם הקורונה ושבעה באוקטובר, הוכיחו לנו שאם יש משהו שישראלים טובים בו זה היכולת לחיות בשתי מציאויות מנוגדות במקביל. אנחנו לא מוותרים על הנורמליות במציאות בלתי-נורמלית. זה איננו באג, אלא פיצ'ר.

ועדיין, כל כך קל לנו לייצר היררכיה: המציאות קודם, הדמיון אחר כך. לפעמים צריך להפוך את הסדר. לעצור הכל, להביט על הפרח ולהגיד – זה יפה. אני מאמין שזה מי שאנחנו. זו הסיבה שאנחנו כואבים כל כך – כי היה מה לאבד, כי אנחנו יודעים שהחיים אינם רק מלחמת הישרדות או ניסיון שיקום אחד ארוך ואינסופי בשרשרת הדורות. החיים הם יותר.

לפני כמה ימים מישהו שאל אותי על מה הסרט שלי. האמת, אני לא יודע על מה הסרט שלי. זאת אומרת, לפעמים אני יודע, אבל בפעמים אחרות אני שוכח וצריך לעבור את המסע מחדש כדי להיזכר מה בדיוק ניסיתי לומר. אני יודע שאנשים שיפגשו אותו יחוו אותו באופן שונה זה מזו. חלקם יתמסרו לחוויה שהוא מציע, אחרים יישארו מחוץ אליה. גם בתוך הסרט עצמו יש דמות שמביטה מהצד. אין לו שם, כי אף אחד לא העניק לו אחד. כל שאנחנו יודעים עליו זה שהוא לבוש כמו קאובוי, והוא אחיה של גלידה. אני לא יודע למה הוא קאובוי – אבל כשכתבתי את הסרט היה לי ברור שאם יש מדבר, אז איפשהו חייב להיות בו קאובוי.

הקאובוי שם לא רק כדי להשתתף בעלילה – אלא בעיקר כדי להתבונן בה. זה לא שהוא לא רוצה להיות חלק מהדרמה המשונה הזו. הוא פשוט בחר שלא לקחת את הכל כל כך ברצינות. אולי כי הוא יודע משהו על הקיום שרוב בני האדם מעדיפים להתעלם ממנו – שהכל כבר קרה, ויקרה שוב אינסוף פעמים. וכל מה שנותר לנו, ואולי הפעם סוף סוף נצליח – לקבל את ההווה כפי שהוא ואפילו ליהנות ממנו.
>> "סוס בלי שם", 3.4 על אקרנים ברחבי הארץ, הקרנת טרום בכורה מיוחדת ב-1.4 בהוט סינמה כפר סבא, עוד פרטים כאן