שנת ההתרחשות של "סוף רחוב האלון" היא השנה שבה יצא למסכים "אי.טי. – חבר מכוכב אחר". זה לא מקרי. סרטו של דיוויד רוברט מיטשל ("מישהו עוקב אחרי") הוא תרכובת של "אי.טי.", "מלתעות" ו"פארק היורה" של סטיבן ספילברג, עם תיבול של "בחזרה לעתיד" שהופק על ידי החברה של ספילברג. יש להוסיף שהמפיק של "סוף רחוב האלון" הוא ג'יי.ג'יי. אברמס, מי שהכריז על עצמו כתלמידו של ספילברג וב-2011 כתב וביים את "סופר 8" כמחווה מוצהרת לסרטיו משנות השבעים והשמונים.
>>צפוף באוזן: המופעים שאסור לכם לפספס בפסטבל מגדה 2026

בסרטו הרביעי, והראשון עם תקציב מכובד, מיטשל מתגלה כתלמיד מוכשר של המאסטר. ההרפתקה שכתב וביים מבדרת לאורך כל 99 דקותיה. כן, זה סרט שלא יאתגר את שלפוחיות השתן שלכם. חלק מחינו נובע מהנוסטלגיה לימים של מצלמות פולארויד וטלפונים ציבוריים – הימים שבהם אם ראית צמח מוזר היית צריכה ללכת לספריה כדי לברר מה זה. עם זאת, "סוף רחוב האלון" (השם הוא דו משמעי) ניחן במודעות עכשווית, במובן זה שמי שיושבת מאחורי ההגה היא אימא אן האת'אוויי, ולא אבא יואן מקרגור.

משפחת פלאט מתגוררת בפרוור ירוק איפשהו באמריקה. ההופעה הראשונית שלהם כמשפחה שמחה נסדקת כבר בפתיחה, כשבמהלך אירוע קהילתי דניס וגרג רבים, והילדים אודרי ובריאן צופים עליהם מרחוק ותוהים אם הם יחזיקו מעמד כזוג. מתברר שגרג פוטר מעבודתו בחברת קרייזלר, אך לא סיפר לאשתו – ולכן הוא עובד כשליח פיצה. הדימוי הזה של סדק מוכחש בפטריארכליות נראה לאחרונה גם ב"אשליות מתוקות" הצרפתי וב"עצמאות" הישראלי (בקרוב בקולנוע), שגם הם מתרחשים בשנות השמונים – עידן של שינוי בתפיסת המשפחתיות ובהירארכיה שלה.

את תסכוליה דניס שופכת לתוך רומן שהיא כותבת בסתר (על מכונת כתיבה), בזמן שהילד בריאן רוכב על אופניו עם חבריו, והאחות הגדולה אודרי קוראת בחדרה ספר של קארל סאגאן על חורי תולעת. בני המשפחה מאוחדים רק בריב המתמשך שלהם עם השכן המעצבן, שמתלונן שכלבם סטארבק (שם שנשאל מ"מובי דיק") מחרבן בחצרו.

לילה גשום אחד הדרמה המשפחתית מקבלת תפנית, כשהשכונה כולה מועתקת ממקומה ומועברת לעידן פרה-היסטורי. הייתי משתדלת להימנע מלספר לכם שלפתע בני המשפחה ושכניהם מוצאים עצמם מתמודדים עם דינוזאורים משלל סוגים, אלמלא נראה פרצוף של טי-רקס בפוסטר של הסרט, שלא לדבר על הטריילר. מכאן והלאה זה הופך לסיפור הישרדות כשארבעת בני המשפחה, והכלב, נפרדים ומתאחדים לסירוגין.

התסריט, פרי עטו של מיטשל, הוא די בסיסי, אך הוא מורם על ידי הבימוי היצירתי. הרבה תשומת לב הוקדשה ליחסים בין החזית והרקע של התמונה, שמפצלים את תשומת הלב של הצופים. יש כאן שילוב מוצלח של מתח עם הפתעות (רק חלקן צפויות) ופרצי הומור שחור. דירוג PG-13 מבטיח שלמרות שיש כתמי דם ואיבר כרות או שניים, רוב הדרמה הוויזואלית נבנית על האימה ממה שאנחנו לא רואים – כמו ב"מלתעות". וזה תמיד יותר מעניין ומותח.

אן האתאוויי מביאה את כל חינה לתפקיד, ומשכנעת לגמרי כעקרת בית שהופכת לגיבורת אקשן כשהיא צריכה לגונן על ילדיה. גם יואן מקגרגור הוא שחקן עתיר חן, אבל לאחרונה הוא לא הצטיין בבחירת סרטים. בגיל 55, התפקיד של אבא שנותן לרעייתו להוביל יושב עליו מצוין.

הסיום מייצר תהייה לוגית שלא ברור אם מיטשל חשב עליה עד הסוף, והיא עשויה לעלות בסרט המשך, בהנחה שיהיה כזה. האם ההתנגשות בין שנות השמונים לעידן הפרהיסטורי היא מטאפורית למשהו בעידן טראמפ? לא נראה ככה, על אף הדימוי הכל-אמריקאי של המשפחה והקהילה. אם כי ודאי יימצאו אנשים שיכריזו שהדינוזאורים מסמלים את המהגרים הלא חוקיים, או לחילופין את סוכני ICE שרודפים אותם.

בעידן הקולנועי הנוכחי אנחנו כמעט לא זוכים לראות סרטים עם תקציב של 80 מיליון דולר שאינם מבוססים על סחורה עם כוח משיכה מוכח. לשם השוואה, "מקום שקט", שניחן בקונספט דומה (משפחה מול מפלצות), תוקצב ב-17 מיליון דולר. אפשר, כמובן, לומר שדינוזאורים בפני עצמם הם כוח משיכה מוכח – ועדיין, זאת אחלה מחווה לספילברג, וסרט סוחף וכיפי בפני עצמו.
4 כוכבים
The End of Oak Street בימוי: דיוויד רוברט מיטשל. עם אן האת'אוויי, יואן מקגרגור. ארה"ב 2026, 99 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• סטיבן ספילברג
• המסך