שני שחקנים הוליוודיים. שני סרטי דוקו. שני צבעים. חוויה אחת

להסתובב בספריית הדוקו של נטפליקס מרגיש לפעמים כמו ללכת בשוק סואן כשמכל בסטה צועקים משהו פרובוקטיבי אחר. "האיש הזה רוצח אנשים, רק היום רק היום!" "אה כן? האיש הזה רוצח אנשים וגם שוכב עם הגופות שלהם וגם אוכל אותן אחר כך!". "מאלף נמרים מנהל כת!" "העולם בכלל שטוח!" וכו' וכו'. בקיצור, בכל התחרות הזאת יש אולי המון סיפורים מזעזעים ומסמרי שיער, אבל אנחנו מפספסים את האישי, הקטן ואת המרגש. בטח אם הוא בשחור-לבן – מה יותר אישי וקטן מזה?

במחלקת התעודה של נטפליקס החליטו להוציא ממש בשבועיים האחרונים שני סרטי דוקו שונים (אבל דומים). שניהם לא עוסקים ברוצחים סדרתיים או במנהיגי כתות משוגעים, אלא בנקודות רגישות בנפש האדם. הסרט הראשון שיצא הוא "פיל סטאטס: הכלים", סרטו של ג'ונה היל ("סופרבאד", "הזאב מוול סטריט"), שאפשר להגיד שהוא דוקו אוטוביוגרפי שהוא ההיפך מאוטוביוגרפיה: סרט של מטופל שעושה סרט על המטפל שלו ושם אותו במרכז. השני הוא "רוברט דאוני סניור" (במקור פשוט "סניור", כלומר "האב"). רוברט דאוני ג'וניור, אותו אתם ודאי מכירים בתור טוני סטארק האחד והיחיד, עוקב בסרט אחר אביו, רוברט דאוני סניור בשנים האחרונות לחייו – בהם היה אחד מחלוצי האינדי של הקולנוע.

למרות שנושא הסרטים שונה הדמיון ביניהם ניכר עוד ממבט ראשון. שני הסרטים מצולמים (ברובם) בשחור-לבן, שני הסרטים נעשים מפרספקטיבה של שחקן מפורסם העוקב אחר חייו של אדם משמעותי ושניהם נוגעים בסיפורים קטנים אישיים, ממש לא בסיפורי זוועות גרוטסקים (העובדה שהם מגיעים, בכל זאת, מכוכבים הוליוודיים, בהחלט עזרה להם להיות מופקים). כל קווי הדמיון האלו, יחד עם מועדי היציאה הסמוכים אכן דורשים השוואה מסוימת, אבל לא יהיה הוגן לבקר את שני הסרטים אחד לצד השני מבלי להתייחס אליהם בנפרד.

פיל סטאטס הוא הפסיכולוג של ג'ונה היל. כבר מהרגע הראשון ברור שסטאטס הוא לא מטפל שגרתי, קודם כל בהליכתו נגד המוסכמה שעל המטפל להקשיב ולא להיות מעורב – ומטרת הסרט היא קודם כל להציג את שיטת הטיפול שלו לעולם. במהלך הסרט סטאטס מציג את הכלים שלו להתמודדות עם דיכאון ואנחנו רואים את השימוש בהם בזמן אמת. בתחילת הסרט "סטאטס" היל אמנם מדגיש, "הסרט הוא לא עליי, הוא עלייך", אבל מהר מאד הוא מבין שכדי להראות את הכלים שהוא רוצה להראות, גם הוא – כמו הגישה של סטאטס אליו עצמו – צריך להיות מעורב ולהראות את האופן בו השיטות עובדות. סטאטס, בתורו, רחוק מלהיות המטפל השותק והמנומס. הוא מקלל, הוא מדבר באופן ישיר ובוטה ומרגיש כל כך בנוח עם היל שהוא מרשה לעצמו לספר בדיחות "אמא'שך", יום לפני שגברת היל מצטרפת לטיפול משותף.

הצפייה ב"סטאטס" נעימה, אולי נעימה מדי, אפילו כשמדברים על נושאים קשים, והיל מציג דמות באמת מעניינת של מטפל לא קונבנציונלי, שהצליח לדבר גם אליי דרך המסך, אפילו שהוא דיבר אל ג'ונה היל מול המצלמה. ג'ונה היל הוא מראיין מעניין ועם זאת חוסר הנסיון שלו בתפקיד הזה מורגש. הוא מצליח לשאול את סטאטס שאלות מעניינות ומוביל אותו לחשוף פרטים על חייו הפרטיים המרתקים ועל הדברים שדחפו אותו למקצוע בו הוא עוסק – אבל מה שמונע מהסרט הזה באמת לעלות רמה הוא חוסר התעוזה של היל ללכת עד הסוף ולהיחשף באמת. בעיה נוספת של הסרט היא העובדה שכל הסרט אמנם מתמקד במטפל, אך בסופו של דבר המטופל (אלא מה) הוא זה שעובר את התהליך הגדול יותר. אולי זה מה שמצופה שיקרה תוך כדי טיפול, אך בסרט שמתפאר בכך שהוא מתמקד במטפל, הייתי שמח לראות גם את סטאטס עובר תהליך משמעותי יותר או לפחות זהה בגודלו לתהליך של דמות המשנה (כן, היותר מפורסמת, וכן, היותר רגילה למצלמות) בסרט.

בפינה הנגדית יושב רוברט דאוני ג'וניור בכיסא המפיק לצד הבמאי כריס סמית', שיצר בעבר סרטים כמו "ג'ים ואנדי" (2017) והפיק את "טייגר קינג" בשנת 2020. רוברט דאוני ג'וניור מלווה את אביו, רוברט דאוני סניור, בשנים האחרונות לחייו. לעומת בנו, כוכב הענק, סניור הוא במאי ויוצר ותיק שנחשב לאחד מחלוצי האינדי בקולנוע האמריקאי. סרטו הראשון, "מרפקים משופשפים" התמקד באיש שמתחתן עם האם הביולוגית שלו כמעין פרפרזה על אדיפוס – בקיצור, סניור מעולם לא שחה עם הזרם וגם כאשר הוזמן למיינסטרים, נכשל קשות. בדומה לסטאטס, גם סניור מדבר בשפה בוטה ולא חוסך בתיאורים ציוריים, אבל ההסתכלות עליו היא קצת אחרת. רוברט דאוני ג'וניור אמנם רק מפיק כאן, אך זה נדמה שסמית' נותן לו להוביל את הסרט, מסיבה שדאוני ג'וניור מוסר כבר בשלב מאד התחלתי של הסרט: הקשר של אבא שלו לסרט עוזר לשפר את הקשר ביניהם. השלב בו מדברים על תקופה משברית שעברו האב והבן ביחד ובנפרד הוא מעניין, ולראות את דאוני ג'וניור הצעיר מופיע על המסך זאת חוויה, אך בסוף הסרט הרגשתי מעט מרומה. במקום דוקו על מפעל חייו של במאי חשוב, זה סרט על הפרידה של דאוני ג'וניור מאביו. 

ל"סניור" יש גם יתרון של קאסט גדול שמכיל המון במאים, שחקנים, חברים וקרובי משפחה. הראיונות עם אלן ארקין, לדוגמה, מעניינים מאוד וחושפים (גם אם לא מספיק) את היחסים בין הענק ההוליוודי שהוא ארקין לבין הבחור שהגיע מניו יורק לעשות קולנוע שולי שמראש לא ידבר לכולם. גם הקטעים מהארכיון הפרטי של פול תומאס אנדרסון מראים את הקרבה בין סניור לבמאי השנוי במחלוקת (אבל שהצליח הרבה יותר ממנו).

מעל פני השטח חוויית הצפייה בהם דומה: כאמור, שני סרטים תיעודיים בשחור לבן ובאורך של פחות משעתיים העוסקים באיש יקר ליוצרי הסרט. שני הגיבורים של הסרטים, סטאטס וסניור, אפילו סובלים מפרקינסון – ושני הסרטים מקדישים לכך חלק שלם. נקודת דמיון נוספת, וחשובה יותר, היא ששתי היצירות מוצגות בפנינו כעבודה בתהליך. היל כל הזמן מדגיש בפנינו שהוא לא יודע באמת למה הוא מצלם את הסרט, בדיוק כפי שדאוני ג'וניור לא יודע על מה יהיה הסרט של אביו, זה שבמהלך צילומי הסרט הוא כבר הופך למעורב בעריכתו. אז מה בעצם שונה כאן?

בסופו של דבר החוויה בהם היא די דומה: מעקב אינטימי אחר דמות אחת, כך שהבחירה בין שני סרטי הדוקו די תלויה בכם ובמה אתם מעוניינים. "סטאטס" הוא באמת דוקו אינפורמטיבי לא פחות משהוא מעניין והכלים של סטאטס באמת פשוטים ללמידה ויכולים לשמש כל אחד, גם אם הם לא נכנסים לקליניקה שלו. "סניור" הוא באמת הזדמנות להרחיב את הידע שלכם בהוליווד הרבה מעבר לז'אנרים המקובלים, דיוקן של איש שנלחם במציאות דרך הקולנוע – ובכך יצר גם את הבסיס המרדני שליווה את כל חייו של הבן, לטוב ולרע. בסופו של דבר שני הסרטים מרגשים, אבל פיל סטאטס הוא, למרבה הצער, דמות ראשית מפותחת פחות מאשר רוברט דאוני סניור – אולי בגלל העובדה שהוא לא רגיל להיות בקרבת מצלמות.

"סטאטס" ו"סניור" זמינים עכשיו בנטפליקס