זה פוגעני, זה Woke, זה סקסי, זה מגעיל, זה חי. ועכשיו זה בנטפליקס

ב-2023 ביקרתי בפסטיבל הפרינג' השנתי באדינבורו. זו לא הייתה השנה הראשונה שלי בפסטיבל, או האחרונה, אבל זו כן הייתה השנה שראיתי לראשונה מופע בשם "סטאמפטאון". פסטיבל הפרינג' באדינבורו מלא במופעים שונים ומשונים, אבל אין באמת משהו כמו סטאמפטאון- מופע וראייטי במובן הישן של המילה, מלא בקומדיה, פעלולים, אקרובטיקה, מוזיקה, ריקודים ומה שלא תרצו.
>> מופע ב-90 מעלות חום: זה הדבר הכי מטורלל בפסטיבל אדינבורו השנה

זו הייתה חוויה מדהימה שהשאירה אותי חסר מילים, וידעתי שאני אנצל כל הזדמנות לראות את המופע הזה שוב, ואגיד לכל מי שאני מכיר לעשות אותו דבר. ובכן, הדבר הזה הפך להיות הרבה יותר קל השבוע עם ספיישל נטפליקס שמנסה לדחוס את הקסם האנרכי של "סטאמפטאון" לשישים דקות בטלוויזיה שלכם (אותם תמצאו רק כשתחפשו באנגלית Stamptown). האם הם הצליחו? דעתי המלומדת: פאק יה.

"סטאמפטאון" היא פרי יצירתו של זאק צוקר, קומיקאי וליצן אמריקאי. "רגע?" אתם שואלים "ליצן? כמו האלה במסיבות ילדים ושדות תעופה לא מתפקדים?". ובכן, מתחת לאף הלא-אדום של כולנו התפתחה בשנים האחרונות סצינה של ליצנות מודרנית בניכר. מדובר באנשים שלמדו קומדיית סלאפסטיק רצינית בבתי ספר כמו של פיליפה גולייה בצרפת, שבין תלמידיו תוכלו למצוא את סשה ברון כהן, זאק גליפיאנקיס וכן, גם זאק צוקר, שמנחה את "סטאמפטאון" בתור פרסונת הליצן שלו, ג'ק טאקר. כבר בשלוש הדקות הראשונות של הספיישל בנטפליקס, טאקר מבהיר איזה סוג של מופע זה יהיה כאשר הוא יורד לבמה קשור בחבלי לוליינות, מלווה ברקדנים ונגן גיטרה חשמלית, ופותח תותח קונפטי על המפשעה שלו.

המילה שמתארת את "סטאמפטאון" בצורה המדוייקת ביותר היא "כאוס". כאוס מתוכנן למשעי, ומדויק להחריד, אבל עדיין כאוס. בהופעה חיה של "סטאמפטאון" אתם תראו את ג'ק טאקר מנסה להציג את המופיע הבא, רק כדי להפריע לעצמו עם בדיחות מטופשות ואפקטים קוליים, או להתמודד עם הפרעות מחברי הקאסט האחרים. הניסיון להתאים את המופע הכאוטי הזה, שנמשך בדרך כלל שעה וחצי לפחות, לספיישל ערוך של שעה בנטפליקס נשמע נועד לכישלון, אבל הרגשתי שהספיישל מצליח להעביר את האווירה של המופע החי בצורה מספקת. יש עירום, מוזיקה, הופעות אורח מפתיעות, הומור עצמי רב, "תינוק" שנולד על הבמה, רובוטית סקס מרקדת ועוד הרבה, הרבה שטויות. למרות מה שמרטין אורבנו, ה"מבקר החי" של הספיישל (למעשה, סטנדאפיסט מוכשר שהוא חלק מהמופע) אומר, אני חושב שזו שעה שעוברת במהירות הבזק, ואני ארצה לצפות בה שוב ושוב.

בשנים האחרונות, יש דיבורים רבים באינטרנט על מצב הקומדיה בארצות הברית – על הנטייה שלה ימינה, עם המוני סטנדאפיסטים שנוהרים לכיוון ג'ו רוגן, ודרכו לכיוון הנשיא דונלד טראמפ (מה אומר קומדיה חתרנית יותר מהתחנפות לנשיא העולם החופשי?), או על הטימטום וקיצור שלה דרך אלגוריתם הטיק-טוק. "סטאמפטאון" עומד כנגד כל התופעות האלה, מביא בידור חי פרובקטיבי, אבל גם פרוגרסיבי. זה פוגעני, זה "ווק", זה סקסי, זה מגעיל, זה חי, זה בנטפליקס. זה "סטמאפטאון", אין מילים אחרות.

"סטאמפטאון" מסיימים את הספיישל שלהם בנטפליקס עם כמה בדיחות ושיר מהקומיקאית/מוזיקאית הטרנסית ג'ורדן גריי. הקטע של גריי מרגיש אולי רציני ומשמעותי יותר משאר הספיישל, מה שיכול לגרום לו להרגיש קצת לא קשור, אבל בצורה מסוימת זה מתאים. דבר ראשון, זה נחמד לראות ספיישל בנטפליקס שטרנסים הם לא הפאנצ'ליין (או לפחות אחד שבו טרנסים מספרים את הפאנצ'ליין בעצמם), אבל מעבר לזה – בעולם של "סטאמפטאון" אין שום דבר שהוא לא קשור. הכל חלק מאותו תבשיל מוזר שמוגש לכם על הבמה הזאת. נכון שחויית המופע החי שונה מחוויית הנטפליקס, אתם צריכים באמת להרגיש את המופיעים מזיעים אלייך ואת מופע החימום של "סטאמפטאון", שהוא רקדן על רולרבליידס, חולף על פניכם. אבל למי שלא יכול להרשות לעצמו לטוס לפסטיבל קומדיה באירופה או ארצות הברית, זה עדיין מופע מצחיק, מיוחד ומטורף לחלוטין. והוא הרבה יותר כיפי מעוד גבר בגיל העמידה מתלונן על תרבות הביטול.
"סטאמפטאון (Stamptown)", עכשיו בנטפליקס