5 סיפורי אינדינגב יפים שסיפרו לנו כמה מאלילי הפסטיבל
לרגל 15 שנות אינדינגב ולקראת הפסטיבל הקרב (20-22.10) ביקשנו מכמה מוזיקאי אינדי את הרגעים הכי מיוחדים שקרו להם בפסטיבל, וקיבלנו סיפורים על קפה בתזמון נורא, סמים ליד המשטרה, ניצחונות על מזג האוויר והאיש הכי סבבה. אור אדרי, ישי ברגר, אביגיל קובארי, דניאל סאן קריאף ורותם בר אור מספרים
אור אדרי
בשנת 2013 הגענו, להקת "אביב מארק והמוות", להופיע בפעם הראשונה שלנו באינדינגב בפורמט הספציפי, בשעה 10 בבוקר, בבמת הפיל. כל משתתפי הפסטיבל ישנו עמוק, גמורים מיומיים של חגיגות. רחבת הפיל הייתה ריקה כאילו אנחנו במצפה גבולות ביום שאין בו אינדינגב.
אחרי בלאנס קצר בו אביב נתן המון הערות בונות לתאורן (באור יום!), הוא התחיל לכרוז במיקרופון "קומו יא בני זונות", ותוך 5 דקות הרחבה התמלאה בחוליגנים כאילו אנחנו בוודסטוק 99. תוך כדי ההופעה (המעולה והבלתי נשכחת), אביב צעק שוב ושוב – בקולי קולות, לתוך המיקרופון, מטר מהשוטרים – שהקהל יביא לנו לבקסטייג׳ את כל הסמים שיש להם, וגם פירט את כל סוגי הסמים האפשריים. בואו נגיד שהייתה לנו נסיעה ממש מצחיקה הביתה. ללהקת "המוות" שלום.
רותם בר אור (ANGELCY)
בגדול, אפשר להגיד שהלהקה הוקמה בין השאר בזכות אינדינגב. ישבתי אצל ירון גן (חבר שהפך למנהל הלהקה בתחילת הדרך), והוא שאל אותי לאן בא לי להגיע עם המוזיקה. אמרתי "אינדינגב". עם היעד הזה הקמנו להקה. הפסטיבל הזה, הקיום שלו והסצינה שסביבו נתנו כתובת לחלום שלי, וכמוני לעוד אמנים רבים.
אז כמובן שלפני ההופעה שלנו באינדינגב הייתי לחוץ מאוד. היה לנו מעט מאוד נסיון, והמעמד היה מלחיץ. באתי לראות בהופעה של בני בשן, שהיה לפני הסאונדצ'ק שלנו, והקטע שלו הוא לא לקחת שום דבר כבד, והכל מצחיק ואבסורדי וחמוד אצלו. זה שיחרר אותי קצת, נתן לי פרספקטיבה – טיפה חופש ביני לבין הדרמה של "הופעה גדולה וחשובה". וזו באמת היתה הופעה גדולה וחשובה, אבל עם הפי אנד.
אביגיל קובארי
בעודי יושבת על הספה בחודש תשיעי, מקנאת בכל מי שיהיה באינדינגב הקרוב (אבל מתרגשת מהתכנית החלופית שמחכה לי), אני מתרפקת על זיכרון מתוק מהפסטיבל האהוב. זה היה ב-2016, כשזכיתי בפעם הראשונה עם להקתי היקרה לשיר ולקפץ עם המיקרופון האלחוטי לאורכה ורוחבה של במת הקוף הראשית של האינדינגב – אותה במה שהזלתי עליה ריר כבר כמה שנים.
אחרי אלבום שני, מלומדת הגשות כוזבות לפסטיבלים למיניהם, קיבלתי עוד מייל בלשון ״לצערינו״, אבל הפעם היה גם זיק של תקווה – אמנם לא התקבלנו לליין אפ הרשמי, אבל נכנסנו לתחרות ה״אינדיסקר״ – איפה שהקהל יכול להצביע ולבחור את מי הוא היה רוצה לראות כמופע פותח לאירוע המצופה ביותר בסצינת האינדי.
אם יש מיומנות ששכללתי עמוקות בכל שנותיי כמוזיקאית עצמאית זה הורדת ציפיות (המנגנון הכי משתלם, בחיי), ולכן כשקיבלתי מייל נוסף שהכריז ש"קובארי זכו במירב הקולות", הייתי בעננים. אבל כאמור, עד שמשהו לא קורה הוא לא קורה. עננים ממשיים ליוו את ההכרזה, אבל ביום הגדול סימני סערה החלו לבצבץ כמה דקות לפני פתיחת דלתות המדבר. שמיים עגומים טפטפו, הקהל נתקע בפקקים, חול התעופף בעיניים, ואנשי ההפקה נצפו מתוסכלים, עוטפים בניילונים ענקיים את הקונסולות. נראה שהמופע שלנו עומד להתבטל.
זה דרש עיכוב של שעתיים ובקבוק ערק קריר ומנחם, אבל בסוף השמיים החלו להתבהר ומנהל הבמה הגיח והאיץ בנו לעלות: יש עוד זמן למופע זריז, רק לא לעכב את יתר הלו״ז. היו אולי רק כמה עשרות אנשים בודדים שהספיקו להגיע ולהיות עדים – אבל התחושה היתה עילאית. המיומנות השניה שטיפחתי בחיי היצירה היא לזכור שכל זוג אזניים שנמצא שם, מוליד אינסוף. וכך היה. תודה למי שהצביע.
דניאל סאן קריאף
אינדינגב 2019, עשרים דקות לפני העליה לבמה, ואני גיליתי ששכחתי להביא את הציוד של הפרקשניסט שלי. יום לפני כן הוא השאיר את הציוד אצלי ברכב, אבל יצאתי עם רכב אחר, כך שכל כל כל הציוד שלו נותר הרחק מאחור. כלומר, הנגן שלי הגיע לפסטיבל ואין לו על מה לנגן – בגללי.
באותה השניה שאני מגלה את הפאדיחה, כוס של קפה, עם כל הבוץ של הסוף, מתעופפת לי על הפנים והבגדים. איך?! אל תשאלו אותי, זה היה קולגה שזרק את הכוס בטעות לכיווני, מבלי לשים לב, והכל נשפך עלי. מכה! אני רותחת, חייבת לעלות לבמה, ואני פשוט בהלם שכל זה קורה לי עכשיו.
הלכתי מיד לשטוף את החולצה בשירותים של הקהל, אני בוכה ומקווה שהחולצה תתייבש עלי תוך כדי הופעה, כי חם פצצות. אילתרנו במהירות כמה כלי הקשה עם עזרה מכמה אומנים אחרים, ואיכשהו ניגנו. עכשיו, 2022, אני מגיעה לפסטיבל עם האלבום השני שלי, "יש לאן לחזור". אין לי בעיה שיקרה שוב משהו שכזה. כי אני יודע שאתמודד עם זה יפה, בדיוק כמו בפעם הקודמת.
ישי ברגר
בפעם הראשונה שניגנו עם טברנק באינדינגב ניגש אלי בחור צעיר, נלהב על סף הנרגש, ואמר שנהנה מאוד מההופעה, וגם מאוד התעניין איך היה לי ולשאר הלהקה. חשבתי לעצמי "איזה איש חמוד, הוא כנראה האיש הכי סבבה שאפגוש היום".
כמה ימים אחר כך קיבלתי הצעת חברות בפייסבוק מאותו בחור, ומסתבר שזה היה אסף בן דוד, בעל הבית של אינדינגב. דברים כאלה בדיוק שמדליקים אותי על הצד "ההפקתי" של להיות חלק מפסטיבל, וכאן בארצנו הקטנטונת – כמה שהם נדירים.