מהומה בחוץ: 10 תחנות מוזיקליות בחייו הפרועים של סליי סטון

המילה גאון, ונראה שזו כבר כמעט קלישאה, משומשת יתר המידה בימינו. אבל עבור סילבסטר "סליי סטון" סטוארט, זו מרגישה מילה יחסית עדינה. בחור שחור אחד ששינה לעד את המוזיקה הפופולרית בהינף של פחות או יותר 5-6 שנות פעילות אינטנסיבית; מולטי-אינסטרומנטליסט שערבב בין ז'אנרים בקלילות ששמורה לעוגה בחושה, והפך בכך לחלוץ ז'אנריסטי שעד היום שואבים ממנו השראה; מהפכן רדיקלי שחור שהאמין בערבוב גזעי מוחלט. וכן, גם ג'אנקי שעשה את כל הטעויות שאדם שחור מצליח יכול לעשות, והפתיע את כולם כששרד עד גיל 82, מסע פסיכדלי שעצר אמש עם מותו.

>> תבכה אם אתה גבר: איך טונה חותר תחת הגבריות הישראלית?

בסרט הדוקומנטרי הנהדר "חיי סליי! (נטל הגאונות השחורה)", שעלה לשירות דיסני+ רק לפני מספר חודשים, קווסטלב (מי אם לא הוא) מבסס תזה שגורסת כי לגאונות שחורה יש מאפיין יחודי. שבשביל אמנים שחורים, הצלחה מסוכנת יותר מכישלון. זו תזה קצת רעועה, אבל היא בהחלט משכנעת בנוגע לאמנים שחורים מסוג מסוים שלא מצליחים לשאת את כובד ההצלחה, ומחסלים את עצמם בדרך כזו או אחרת. סליי, כך גורס קווסט, הוא אחת הדוגמאות הראשונות הבולטות לכך – עילוי מוזיקלי ומהפכן תרבותי שברח לסמים מכובד משקל ההצלחה, והפך לצל של עצמו. אבל עוד לפני כן, הספיק להשאיר קטלוג מוזיקלי יוצא דופן המספר את סיפורו, וגם את הסיפור של אמריקה השחורה, שנע בין מהפיכה להדחקה. לפחות הוא השאיר חתיכת מהומה.

1. Underdog (1967)

השיר הפותח את אלבומם הראשון של להקת הסליי אנד דה פאמלי סטון לא מתקרב להזיות פסיכודליה וערבוב הז'אנרים המאסיבי שהפכו מוכרים בזכותו בהמשך, אבל הוא כן הציג את גישתם החדשה, הגרובית והבועטת של הלהקה הרב-גזעית הראשונה. תוצר מובהק של דור ההיפים, סליי תופס מיידית את עמדתו של האנדרדוג, וגם במילות השיר מבטא את החיבור שלו לאדם הפשוט ("אני יודע איך זה מרגיש" הוא פותח בכל בית, ומתאר את קשיי היום יום). הגרוב העוצמתי של הלהקה מוביל את האנרגיה של השיר, וסליי רק מתחיל לפתוח את הגרון – אבל זה היה צעד ראשון חשוב, בעיקר כדי להבין מה הם לא.

2. Dance to the Music (1967)

לאחר שהאלבום הראשון כשל במצעדים, מנהל התקליטים קלייב דיוויס לחץ על הלהקה לעשות שיר קצת יותר פופי, והממזר שהוא סטון הביא את הלהיט הזה, שערבב בין הסאונד הפסיכדלי של הלהקה למקצב פופי יותר. התופים כמעט מחקים את מקצב ארבעת הרבעים של מוטאון, אבל הגרוב שמתפתח סביבו כבר היה משהו אחר – ריף גיטרה חשמלית מניע, בייסליין בן תו בודד של לארי גרהאם (ממציא שיטת ה"בייס סלאפ" וגם דוד של דרייק), אורגן גוספל, כלי נשיפה מנקדים והרמוניות קוליות. השיר עצמו נבנה ומתפרק לאוזני המאזין, ויוצר סוג של אבטיפוס ללהיט מוזיקלי שמכיר את הכלים השונים ומרמז לרוח הסול הפסיכדלי של ההרכב. זה גם עבד, והיה הלהיט הראשון שלהם.

3. Everyday People (1968)

מעבר לבשורה המוזיקלית שבאה עם סליי, הסיפור של הלהקה היה – לפחות בתחילת הדרך – אחדות של כולם. שחורים, לבנים, גברים ונשים עובדים ביחד באותה להקה כדי לייצר מוזיקה יפהפיה. השיר הזה, שנטה יותר לצד הפופי של הסטון, היה מעיין מניפסטו היפי שמגלם בעצמו את מה שהוא מטיף: למרות שסליי הוא הסולן והראש והכוח המוביל של הלהקה, הבתים כללו שירה של הנגנים רוז ופרדי סטון (אחיו של סליי) ולארי גרהאם עצמו, בערבוב קולות כמעט מבלבל שקורא להתעלמות מהשוני בין אנשים (וסקובי דובי דו). רק כשהקולות מגיעים לפזמון, ההרמוניה הנפלאה מעבירה את הפואנטה – שההרמוניה היא המסר. שנים אחר כך להקת ארסטד דיבלפמנט סימפלה אותו ללהיט ענק, אבל עוד על זה בהמשך.

4. Sing A Simple Song (Live at The Woodstock,1969)

אחרי מספר להיטים הצליחו הסליי אנד דה פאמלי סטון לסגור הופעה מבוקשת מאוד – בשעות המוקדמות של היום השלישי לפסטיבל וודסטוק, שפחות או יותר פוצץ אותם לתוך סצינת ההיפים והזניק את מעמדם כלהקת הופעות עצומה שמספקת חוויה פסיכודלית ופ'אנקית כאחד. השיר הזה, שיצא כבי סייד ל"Everyday People", קיבל עיבוד פרוע ומשוחרר על במת וודסטוק ועזר למסגר את ההרכב בתור החלק הכי רקיד בוודסטוק (ניסיתם פעם לרקוד לצלילי ג'ימי הנדריקס?). גם פה, ברייק פשוט ומדויק באמצע, הפך לאלמנט מסומפל בהמוניו.

5. Stand! (1969)

השיר הפותח של אלבומם מ-69, שנה מהפכנית בכל מובן אבל במיוחד במאבק לזכויות האזרח, הוא הסמן הראשון לשינוי שהחל לעבור על סליי. המודעות הפוליטית של אותם שנים חלחל ללהקה הבין גזעית, וסליי כתב שיר תמיכה במחאה השחורה של אותם השנים, גם אם לא קרא לה בשמה. בפועל יצא לו המנון מחאה מעצים שנוגן ברחובות השחורים, וסיפק דלק למחאה. המבנה החזרתי שלו כשיר סול קליט נשבר בדקה האחרונה של השיר לגרוב קטרזיסי במהותו, שאמור להניע את המהפכה קדימה.

6. Everybody Is a Star (1969)

השיר הזה, שבאופן סמלי שוחרר בדצמבר של אותה שנה מהפכנית, הוא אולי השיר האחרון של סליי אנד דה פמלי סטון בצורתם הקלאסית. גם כאן יש דמוקרטיזציה של זמרים, כחלק מהאמירה שמתמקדת בייחוד והצבעוניות של כל אחד מול "מערכת שמנסה להוריד אותך". גם כאן יש דמוקרטיזציה של שימוש בקולות רבים במטרה להעביר את המסר, ולא סתם השיר הזה הדהד לאורך שנים בקהילה השחורה – וכמו שירים רבים של סליי, סומפל בהמשך כפיסת אמנות שחורה מקורית וחשובה. גם הרוטס השתמשו בסימפול ב-"Star" המצוין, שמדבר באופן אירוני על הקושי להתמודד עם הצלחה, ואולי היה הבסיס לתזה של קווסטלאב, אבל בשנים האחרונות הוא נזכר דווקא בזכות המחווה של המוזיקאי הג'מייקני "Every Nigger Is a Star", שסומפל באלבום המופת "To Pimp a Butterfly" של קנדריק למאר.

7. Just Like a Baby (1971)

שנתיים וחצי אחרי הריליס האחרון שלהם, סליי אנד דה פאמלי סטון חזרו עם האלבום החשוב ביותר של ימי פוסט ההיפים, "There's a Riot Goin' On". הכותרת היא תשובה לשאלה הרטורית של מארווין גיי ("Whtat's Going On"), והמוזיקה היתה אחרת לגמרי – איטית ומלוכלכת, רדופה בפרנויה, שבורה ומחפשת תקווה לשווא – כשיקוף של המצב הרעוע של ארה"ב, וגם המצב הלום הקוקאין וה-PCP של סליי עצמו. הגאון צלל לסמים, הסתגר בחדרו, הקליט את רוב חלקי האלבום לבדו ואז שלח לנגנים שלו שינגנו במקומו, מה שהוביל לאלבום שמודבק בחלקיו, עם מיקס יוצא דופן ושירה מעוכה וממלמלת – בין היתר כי סליי הקליט את רובה ממיתתו. שיר הארנ'בי המיילל הזה מבטא היטב את הסאונד באלבום, ושנים אחר כך גם תשפיע על ניסיון הגרוב של צ'יילדיש גמבינו, כמו גם על להקות פ'אנק א-לה רד הוט צ'ילי פפרז.

8. Family Affair (1971)

הלהיט הגדול ביותר מאותו אלבום היה כנראה הדבר הכי חתרני שתחנות המוזיקה השחורה הכירו עד אז. שיר גרוב מדבק על משפחה לא מתפקדת שנאלצת להישאר יחד למרות שכולם רוצים להתפרק – סוג של הערה עצמית על יחסיו של סליי עם משפחתו האמתית, עם המשפחה של הלהקה וגם של אמריקה הקרועה בתוך עצמה. זה גם היה השיר הראשון שהגיע להצלחה על בסיס גרוב של מכונת תופים – המאסטרו רית'ם קינג ליתר דיוק – תוצאה של חוסר רצונו של סליי לעבוד עם אחרים והמתחים בתוך הלהקה עליהם הוא מזמר. איכשהו זה הפך ללהיט אהוב שמנוגן בכל ברביקיו שחור עד היום. לכו תבינו.

9. Runnin' Away (1971)

שיר עולץ ומתקתק שמסתיר בתוכו כאב כמעט בלתי נסבל, המדבר על ניסיון בריחה מהבית – אבל בפועל מציג את הפרנויה, הדיכאון והיאוש שפשט בקהילה השחורה באותם השנים. המקצב הקליל והקול הילדותי – שלא לדבר על ה"חה חה חה" הלגלגני – מכסים אמירות כואבות כמו "ככל שאתה עמוק יותר בחובות, ככה אתה מהמר יותר חזק" או "לברוח כדי להתרחק, אתה שוחק את נעליך", שמבטאות את תחושת חוסר היכולת לברוח מהעבר של הקהילה השחורה. תחשבו על זה כמו ללעוג בפני המוות – זה מגוחך, כמעט אבסורדי, אבל זו המציאות שהוא ראה.

10. If You Want Me To Stay (1973)

אחרי אותו אלבום מופתי וכאוב, ההתדרדרות החלה להכות בלהקה. Fresh, האלבום שהגיע אחר כך, הוא כנראה השריד האחרון לראן השירים המדהים של הלהקה ושל סליי סטון עצמו, שאמנם המשיך להקליט שירים עד אמצע שנות ה-80, אבל איבד מהקסם ונשמע בעיקר כמו צל מסומם של עצמו. אבל השיר המופתי הזה – שסליי הקליט בעצמו, ואז גנז, ואז הקליט שוב – נשמע כמו הפרידה האמתית שלו. השיר נכתב כשיחה עם בת זוג, ועם האמירה הפשוטה – אם את רוצה אותי, תצטרכי לתת לי להיות עצמי. וזה מה שהיה סליי, עצמו לאורך כל הזמן, עד לרמה שפירקה אותו. פרוע כמו הבייסלן המשתנה תמידית שבשיר (שראוי בעצמו לנהרות טקסט), מדגדג כמו הקצב הלא לגמרי ברור, עוצמתי כמו נגיעות כלי הנשיפה ורגיש כמו השירה החשופה שלו. סוג של סליי סטון במערומיו, עם כל הכישרון שבעולם, והעול של גאונות שחורה, והמון המון המון נשמה.