"ספקטר": סרט חסר השראה שלא מייצר רגש אמיתי

ארגון הרשע הבינלאומי המכונה ספקטר איים על שלום העולם ועל שון קונרי במשך כמעט עשר שנים, מ"ד"ר נו" (1962) עד "יהלומים לנצח" (1971). בשנים הבאות בעיות של זכויות יוצרים (תוצאה של קרב משפטי מתמשך בין יורשיו של איאן פלמינג לבין קווין מקלורי, שהגה את הארגון בתסריט שפלמינג שילב אלמנטים מתוכו ב"כדור הרעם") מנעו את חזרתו למסך. עכשיו, כשכולם הגיעו לפשרה, ספקטר חוזר בגדול ומתברר שהוא היה שם כל הזמן, לפחות מאז "קזינו רויאל". זה רק אנחנו (ובונד) שלא ידענו. שובו של הארגון האפל מחזיר גם את הסרט שנקרא על שמו לימים שבהם התסריטים היו רק תירוץ קלוש לסצנות אקשן מופרכות בהשתתפות אביזרים מבית המלאכה של Q, וקצת סקס. כך לפחות בחלקו הראשון והמאוד מבדר של הסרט הרביעי בכיכובו של דניאל קרייג.

זה מתחיל נהדר. הבטחה לסקס אקזוטי במקסיקו מתחלפת בסצנת אקשן סוחפת ומסתיימת בבדיחה מוצלחת בהשתתפות ספה (קריצה ל"משפחת סימפסון"?), וכל זה מצולם בשוט וירטואוזי ומרהיב על ידי הויט ואן הוטמה ("בין כוכבים"). אחר כך בונד מפתה אלמנה מזדמנת (מוניקה בלוצ'י בת ה־51, שהוכתרה כ"נערת בונד" המבוגרת ביותר מעולם) ששולחת אותו לכנס של ספקטר, שם אנחנו חוזים רק לרגע בזיו פניו של ארנסט סטברו בלופלד. הארכי־נבל שגולם בעבר על ידי שלל שחקנים – בהם דונלד פלזנס עם קרחת וצלקת – הופקד הפעם בידיו של כריסטוף וולץ. אבל בלופלד נעלם כלעומת שבא, ומותיר אחריו ציפייה למפגש חוזר. בחזרה בלונדון, Q (בן ווישו) מצחיק אותנו קצת, M (רייף פיינס) אומר ל־007 שהוא מפוטר, ואנדרו סקוט (מוריארטי בסדרה "שרלוק") כראש המטות המשולבים מרביץ הופעה כל כך טובה שבא למחוא לו כפיים. עד כאן אחלה. שום דבר חדש, אבל יש להניח שחובבי בונד – שקבלו על כך ש"קזינו רויאל" ו"סקייפול" עיצבו את בונד מחדש כגבר עם סיפור רקע – ישמחו על השבת הרוח הישנה. גם פלירטוט ברכבת המרפרר להיצ'קוק משתלב היטב בסל המתנות למעריצים.

דווקא כשאנחנו מגיעים למתקן הסודי ובלופלד נחשף, הסרט מתחיל להנמיך עוף: וולץ עושה כאן מה שעשה אצל טרנטינו אבל עם תסריט פחות טוב, והנבל המנומס שלו כבר לא מפתיע. סצנת השיא, או אחת מסדרה ארוכה מדי של כאלה, שבה בלופלד מאיים להזיק לבונד באמצעות קרני לייזר – מרפררת לסצנה דומה ב"גולדפינגר", אבל היא מבטיחה הרבה יותר משהיא מקיימת. המזימה החדשה של הארגון הישן חסרת השראה, וגם ההתאהבות של בונד בדוקטורית יפה (לאה סיידו מ"כחול הוא הצבע החם ביותר") – בדיוק כמו כמו שיר הנושא הדביק – אינה מניבה ניצוצות או מייצרת רגש אמיתי.

השורה התחתונה: מתחיל כיף, אחר כך מתעייף