"ההולנדי של עכו": הספר שגרם לי להבין שכדורגל זה החיים עצמם

מבין כל האהבות הגדולות של חיי, אין אחת מוזרה יותר מאשר כדורגל. שום דבר בהיסטוריה שלי, או במעמד החברתי שלי, לא היה אמור להוביל אותי לשם. הייתי ילד שחלם לכתוב, אולי להיות "מנחה בטלוויזיה", ובכל מקרה התעניין בהרבה תחומים – רק לא במשחק היפה. בילדות שלי הכדורגל היה שייך לחזקים של הכיתה. בשיעורי ספורט, כשכולם שיחקו, אני הייתי זה שיושב בצד.

>> "ספר הדקדוק הפנימי": רק בגיל המתאים הבנתי איך לאהוב ספרים

אבל אז בא הקראש הבלתי צפוי ששינה את חיי, והאסימון שגרם להתאהבות הזאת להתפתח הוא ההבנה שכדורגל יכול להיות הרבה דברים. הוא יכול להיות ספורט לחזקים, אבל הוא גם יכול גם לשאת עליו מטענים – תרבותיים, חברתיים, פוליטיים – והוא משל נהדר על החיים, על הצלחה וכישלון, על אמונה. המשחק הלכאורה פשוט הזה, שמלגלגיו אוהבים לדבר על "11 החוליגנים", הוא בסוף החיים עצמם.

וכזה בדיוק "ההולנדי של עכו" – ספר על כדורגל, אבל גם על כל מה שמסביב לו. הספר, שיצא בשנת 2004 בהוצאת "גלורי", הוא אוסף של סיפורים קצרים על המשחק היפה שערך אחד מגיבורי הילדות שלי, אדם בשם אבי מלר, שהיה הסמל למהפך הזה (ולימים, גם זכיתי לעבוד איתו ומולו). מלר הופיע על המסך בילדותי, ומשך אותי אל הכדורגל הטוב והטהור –  תכלס, זה של ליגת האלופות.

ובספר קובצו יחדיו כמה מהיוצרים הכי גדולים שאני מכיר – ארי פולמן, אבידע לבני, אורי אורבך ז"ל, שרה אנג'ל, רן שריג, רוני סומק, אבי שילון. לא כולם היו מזוהים עם המשחק בילדות שלי, אבל כולם ידעו לספר עליו מזוויות שונות. וזה העיקר שם; הכדורגל מופיע בכל הסיפורים, אבל העיקר שם הוא על הקשר בינו לבין החיים. קשר, שהפך בהמשך חיי, לבל יינתק.

אני זוכר את עצמי בשנות ההתפתחות של אהבת הכדורגל שלי מתאהב בטקסטים. עובר בדמיון בין עולמות – מארגנטינה של "מונומנטל" לפולין של "הפועל בירקנאו", מחיפה האייטיזית של "לג'רבי חוקים משלו" ועד המשחק ההוא ברמת גן ב"טעות של שוער". בכל אחד מהסיפורים האלה היה לב, ובעיקר, היה את המשחק ברקע. המשחק שכולו רגש, משחק החיים.

והיופי ב"הולנדי של עכו", כמו ב"טד לאסו", הוא שהוא רב שכבתי – הוא יהיה מעולה לאנשים שהכדורגל שזורם בדמם, אבל הוא ירגש גם את מי שלא. גם מי שסתם יחפש למצוא את הסיפור על אהבה נכזבת, על ההחמצות של החיים, על הילדות שהלכה לאיבוד, על שחיתות – הכל נמצא שם. בין הדפים. דרך "ההולנדי של עכו", אתה מבין שההפרדה הזאת שעשינו – בין הכדורגל לבין החיים, היא מלאכותית. כדורג בסוף הוא החיים עצמם – ולתוכו אפשר לנקז את כל חוויות החיים וקשת הרגשות האפשריים. ולכן הוא כל כך מומלץ ורלוונטי גם 21 שנים אחרי שיצא לאוויר העולם.