בזמן שכולם סגדו ל"דלות החומר", שלמה כץ ברח למיניאטורות פרסיות ומשטחי זהב. עכשיו, יותר משלושה עשורים אחרי מותו, תערוכה חדשה מוכיחה שהאסקפיזם המיתי שלו הוא בדיוק מה שהחברה הישראלית צריכה היום
בזמן ששדה האמנות הישראלי של שנות ה-70 וה-80 סגד ל"דלות החומר", לצמצום ולניכור המושגי, הצייר והפסל שלמה כץ בחר להישאר מחוץ לזרם המרכזי. הוא הפליג למחוזות של מיניאטורות פרסיות, איקונות ביזנטיות ומשטחי זהב מהפנטים, תמיד מתוך מחויבות עמוקה לתכנים מקראיים ולמוטיבים יהודיים. יותר משלושה עשורים לאחר מותו (כץ הלך לעולמו ב-1992), תערוכת היחיד "תעופה, צדק וחסד" מחזירה אל מרכז הבמה יוצר שסירב להיכנע לתכתיבי הממסד האמנותי. במציאות הישראלית של היום, יצירתו נקראת מחדש כמניפסט של נחמה וזהות.
>> מארץ לעולם לא ועד האמת שלא סיפרנו: 20 תערוכות לסופ״ש
יש משהו כמעט חתרני במפגש המחודש עם ציוריו דווקא עכשיו. החברה הישראלית מצויה בתקופה של חרדה ושבר, ובמציאות שבה האמנות נדרשת לעיתים לשקף בעיקר טראומה, כץ מציע מסלול אחר: לא בריחה, אלא תיקון דרך מיתוס, מסורת ודמיון.
אחד ההיבטים המרכזיים ביצירתו הוא הזיקה למיניאטורה הפרסית. בעידן שבו השם "איראן" מזוהה בעיקר עם איום ביטחוני, כץ מזכיר גם את עומקה של תרבות עתיקה של שירה, עידון ויופי. אצלו, המזרח אינו יעד אקזוטי אלא כלי קיבול לסיפור היהודי. בסדרת הציורים למגילת אסתר, החצר הפרסית, על קשתותיה, הדמויות המאורכות והאורנמנטיקה, משרתת את סיפורה של שושן הבירה. כך הופך הדימוי הפרסי לא לקישוט, אלא לשפה של פרשנות מקראית. גם בסצנות כמו חטא עגל הזהב מתקיים שילוב בין המיניאטורה הפרסית, הקליגרפיה והמיתוס המקראי. הבחירה במיתי אינה בריחה מן ההיסטוריה, אלא דרך להתמודד עמה מבלי להיכנע לה.
כץ, יליד לודז' (1937), ששרד את השואה כילד, פעל בניגוד מובהק לרוח התקופה בארץ. בעוד אמנים רבים אימצו חומריות גולמית ומינימליזם, הוא בחר בזהב. הזהב אצלו אינו דקורציה, אלא אמצעי תאולוגי-חזותי בהשראת מסורת האיקונות, הפותח מרחב על-זמני שבו הדימוי מתנתק מכובד המציאות. הוא תרגם את החורבן ההיסטורי לאקט הפוך: לא תיעוד של פצע ושבר, אלא יצירת עולם מתוקן של שלמות, הוד וקדושה. בעוד בני דורו עסקו בפצע, הוא ביקש לבנות שפה של תקווה וחסד. ביצירות כמו "הברכה" ו"ינואר", שמן וזהב על עץ יוצרים מרחב שבו טראומה היסטורית מתורגמת לשפה של תקווה וחסד.
שפתו משלבת קווים זורמים, השפעות יפניות ודגמים אורנמנטליים. בפרשנות ל"אחד מי יודע", הטקסט היהודי אינו רקע אלא חלק מהדימוי עצמו, והופך למבנה חזותי שבו דמויות מקראיות, לוחות הברית והר סיני משתלבים עם המילים. גם ביצירות טבע ועונות השנה נוצר שילוב בין עולם מיתי לבין טבע חי. מול שיח תרבותי המתמקד בכוח ובקונפליקט, כץ מציע מבט של יופי והרמוניה.
כותרת התערוכה, שנלקחה מפרויקט שיצר עבור קפלת חיל האוויר בארצות הברית, משמשת כמצפן רעיוני לתיקון חברתי ומציעה חלופה לשיח הישראלי המצולק. שלוש המילים שבה מציעות דרך אחרת להתבונן במציאות: תעופה כיכולת להתרומם מעליה ולהביט בה בפרספקטיבה; צדק כחיפוש אחר סדר ואיזון פנימי, ולא רק כהכרעה; וחסד כקריאה אנושית לרכך את הדין וליצור חיבור וחמלה גם בתוך מציאות של קיטוב והתבצרות.
האוצרות, רקפת וינר עומר ויפעת גלעדי, מחזירות את כץ אל השיח העכשווי ומציעות קריאה מחודשת ביצירתו. שלמה כץ מציע מבט על הזהות הישראלית שאינו מפחד לשאול מן האחר, מן המזרח ומן המסורת כדי לחדש את השפה התרבותית עצמה. בעולם של קיטוב ופחד, ציוריו מזכירים ששיווי משקל הוא מלאכה מתמשכת, ולעיתים דווקא הזהב של האחר מאפשר לראות מחדש את האור שלנו.