מה שאנחנו צריכים עכשיו זה קצת יופי, קצת שקט, ולהירגע דחוף. העולמות שבראו גדולי יוצרי הקולנוע מציעים לנו בדיוק את זה: צאו אל החלל עם קובריק, רדו מתחת לאוקיינוס עם לוק בסון, עופו על הקסם של ווס אנדרסון, תנו לסטודיו ג'יבלי להפנט אתכם, קחו חיבוק מפדינגטון. שששששש
בתקופה הזאת שבה לחץ הדם עולה שש פעמים ביום בעקבות איום הטילים האיראני, חשוב למצוא משהו שירגיע אותך. זה יכול להיות קלונקס, שאכטה או בקבוק יין, אבל יש גם לא מעט סרטים שיכולים לסייע לשמור על רוגע ושלווה גם בעת מלחמה, לא רק כי כולנו צריכים אסקפיזם, אלא כי כולנו צריכים גם קצת יופי וקצת שקט. זה יכול להיות סרט עם פסקול מרגיע במיוחד, סינמטוגרפיה עוצרת נשימה או אווירה מדיטטיבית, זה לא משנה, העיקר שזה עושה לכם את העבודה ולוקח אתכם לבקר שעה קלה בעולם אחר, רגוע יותר.
>> יורים וצוחקים: 10 מערכוני מלחמה שהפכו לקלאסיקה ישראלית
>> אקדחים מתים מצחוק: 10 קומדיות מלחמה קלאסיות לעשות איתן שלום
השכן הקסום שלי טוטורו (1988)
לא בכל אנימה הייתי ממליץ לצפות כדי למצוא את הסנטר שלכם, אבל כשמדובר בסטודיו ג'יבלי, קשה לבחור סרט אחד. עם זאת,אין הרבה סרטים כמו "השכן הקסום שלי טוטורו". הסיפור עוקב אחר שתי בנות שעוברות לגור ליד אימן החולה, שם הן פוגשות את טוטורו, הרוח החברותית של היער, ויוצאות איתו להרפתקה. כל האלמנטים בסרט פשוט מקרינים רוגע ושלווה. למרות המוזיקה הקסומה ולמרות האנימציה המשגעת, מה שבאמת עובד כאן זה עיצוב הדמות של טוטורו שנראה פשוט כמו בובת פרווה ענקית. לחבק.
עץ החיים (2011)
רק הפרמיס של הסרט הזה, שאותו ביים טרנס מאליק, נשמע מרגיע להפליא: בשנות השישים גברת אובריין מקבלת את ההודעה על מות בנה; בהווה, ג'ק אובריין מביט על עץ שנשתל מול משרדו ונזכר בחייו מילדותו בשנות החמישים, דרך חוויות הנעורים שלו ועד ההווה. הקצב איטי מדיטטיבי, צילום שמדגיש טבע ואור לצד המסגרת הקוסמית של הסיפור, כל אלה הופכים את הצפייה למסע של התבוננות אל תוך העצמי.
קלאוס (2019)
כן, זה סרט אנימציה על סיפור המקור של סנטה קלאוס. זה לא רק סרט שכיף לשבת מולו עם כוס שוקו חם כשיש גשם בחוץ, זה סרט אנימציה שעושה הכל קצת אחרת, עם בחירות אמנותיות וסגנוניות מובהקות. במרכז הסרט עומד ג'ספר, מתמחה כושל בדואר המלכותי בנורווגיה, שנשלח לשקם את סניף הדואר המקומי בעיירה נידחת ומסוכסכת. כדי לעשות זאת הוא משתף פעולה עם נגר מבוגר שבונה צעצועים ויחד הם מוכיחים לעיירה שאם תעשה טוב, תקבל טוב. ונכון, אכן מדובר בסרט כריסמס ועכשיו כבר מרץ, אבל בזמנים כאלה לפעמים עדיף לשקוע באנימציה היפהפיה על המסך ולחשוב שכל יום הוא חג מולד.
רומא (2018)
אלפונסו קוארון הוא מאסטר בבניית עולם דרך סינמטוגרפיה והוא מוכיח זאת גם בסרט הזה, שמתרחש בשנות ה-70' בשכונת רומא העשירה במקסיקו סיטי. גיבורת הסיפור היא קליאו, המשרתת בבית שבו התא המשפחתי מתפרק. כל שוט בסרט הזה שווה התעכבות. פשוט לעצור את הסרט לרגע, להתבונן ולשקוע באמנות של אחד הבמאים הטובים בעולם. בניגוד לזאק סניידר, הוא יודע לעשות את זה ולספר גם סיפור קוהרנטי. גם הקצב האיטי של הסרט עוזר לרוגע. לא כל סרט צריך קצב כזה, אבל זה עובד כל כך יפה כשכל פריים יכול להיות מוצג במוזיאון.
חיי פיי (2012)
ילד הודי תקוע על סירה בלב ים עם נמר. זה כל מה שצריך לדעת על הסרט הזה, וזה די פשוט. אם גם מצליחים להתעלם מההדתה המובנית בעלילה, אתם יכולים להרוויח את אחת מהחוויות הקולנועיות הכי מהפנטות שהיו על המסך בשני העשורים האחרונים. בעת יציאתו לבתי הקולנוע כל סרט שני היה בתלת מימד ולמרות שהטרנד הזה נהיה מעיק עם השנים, זאת זכורה לי כאחת הפעמים הבודדות שבהן זה היה מוצדק. לא משנה בכלל שהכל ממוחשב, כי הכל נראה כל כך חי שזה פשוט ישאב אתכם להרפתקה שתגרום לכם לשכוח שיש מלחמה בחוץ. לחוויה האולטימטיבית אני ממליץ לצפות בסרט הזה על מסך גדול ככל האפשר.
הכחול הגדול (1988)
לוק בסון לא ידוע כבמאי מעודן במיוחד, אבל כאן יש חוויה אחרת לגמרי מכל סרט אחר שלו. מדובר בסרט איטי, עם מעט דיאלוגים, סצנות ארוכות ועם פסקול מצוין שמספר על תחרות בין שני צוללנים חופשיים. הצפייה בסרט תגרום לכם להרגיש כאילו אתם באקווריום ענק ולוק בסון מייצר שם רגעים סוריאליסטיים שמרשימים גם בסטנדרטים של היום. זוהי כנראה החוויה הכי אימרסיבית ברשימה.
חלומות רכבת (2025)
בסרט הזה ג'ואל אדגרטון משחק פועל מסילת רכבת בתקופה שבין המאה ה-19 למאה ה-20. רוב הסרט מתנהל על פני הנוף האמריקאי היפהפה של איידהו. זה סרט מדיטטיבי שדורש סבלנות ולא לפחד למלול לעומקים של התבוננות פילוסופית, אבל אחרי הסרט הזה אתם תרגישו כאילו יצאתם מסשן של דמיון מודרך.
החיים הסודיים של וולטר מיטי (2013)
לפני שעשה את "ניתוק", בן סטילר שיחק את וולטר מיטי, שנוהג לשקוע בדמיונותיו על מסעות והרפתקאות ויוצא למסע מרהיב ביופיו כאשר עבודתו נמצאת בסכנה. בן סטילר יצר סרט שקופץ בין לוקיישנים באופן חלק ומרהיב שמרגיש כמו מתקן בלונה פארק. לא רכבת הרים, אלא יותר שיט באגם הברבורים או הגמל המעופף בלונה פארק תל אביב. כך או כך, די מרגיע.
טמפופו (1985)
הסרט הזה נקרא "מערבון הראמן הראשון" והוא מספר על נהג משאית שעוצר במסעדת ראמן כושלת ומחליט לעזור להפוך אותה למסעדת הראמן הטובה באזור. זאת קומדיה חמודה שמרגישה לעתים כמו סרט בורקס ישן (בקטע טוב) ולפעמים כמו מערבון, ולמרות שהוא נחשב לקומדיה פרועה יחסית, הוא די מרגיע. קודם כל, ההתמקדות באוכל כמרכז רגשי וחושי והסצנות שמתמקדות באכילת הראמן מזכירות לעתים ASMR. אם אתם חובבים את הז'אנר – צפו לאורגזמה באוזניים.
ממלכת אור הירח (2012)
אפשר לא לאהוב את ווס אנדרסון, אבל אי אפשר להתעלם מהיכולת שלו לייצר את הסרטים הכי יפים שיש על המסך. גם כאשר המסך לא סימטרי לחלוטין כל הזמן הוא מבין איך להניח אובייקטים בתוך הפריים ועדיין שומר על תחושה של איזון. גם בסרט הזה, שמספר על שני ילדים שבורחים מהבית ומקימים ממלכה משלהם על יד האגם, הוא משרטט כל שוט ביד אומן וזה כל כך מספק לראות את זה על המסך. אנשים עם OCD שחייבים להירגע – זה בשבילכם.
הנסיכה קאגויה (2013)
הסרט הזה, שמבוסס על אגדה יפנית מהמאה העשירית לספירה, עוקב אחר חוטב במבוק שמוצא ילדה מיניאטורית באחד מהעצים. החוטב מייחס לילדה תכונות אלוהיות, ומגדל אותה כנסיכה על כל המשתמע מכך, וזאת רק ההתחלה של המסע המדיטטיבי והקסום ב-"הנסיכה קאגויה", עם סגנון אנימציה שבכלל לא תואם את הקבוע של סטודיו ג'יבלי. הבמאי איסאו טקהאטה, שהלך לעולמו ב-2018 בגיל 82, יצר אנימציה מינימליסטית שמזכירה ציורים בצבעי מים מסורתיים שמאפשרת לאנימטורים ליצור תמונות עוצרות נשימה דרך סיפור אגדה לא מוכר. הצפייה בו מרגישה כמו אגדה ולרגע אנחנו נשאבים לעולם שבו נסיכות צומחות על העצים – ואי אפשר להוריד מזה את העיניים.
2001: אודיסאה בחלל (1968)
הקלאסיקה הקולנועית של סטנלי קובריק הוא סרט שמצד אחד לא ייתן למוח שלכם מנוחה, אבל מצד שני, אם תתמסרו לחוויית הצפייה, הוא ייקח אתכם למסע מופלא בין כוכבים. גם הסרט הזה ניחן באפקטים מרשימים והדיוק המדעי בנוגע לטיסות לחלל, שנה לפני הנחיתה על הירח, הופך את כל החוויה לסוריאליסטית. למרות שכדאי ואף רצוי להתעמק ברבדים הפילוסופיים שמאחורי הסרט, אפשר גם לשחרר את הצורך בהסבר רציונלי ופשוט להנות במשך 143 דקות מסצנות שיגרמו גם ל"בין כוכבים" להחוויר.
אמלי (2001)
הסרט הצרפתי הזה עוקב אחר צעירה שעובדת כמלצרית בפריז ומנסה לעזור לאנשים למצוא את האושר שלהם. זהו סרט חמוד ואופטימי ואני לא יודע מה אתכם, אבל עבורי אין מרגיע יותר מהליכה ברחובות אירופיים לצד הארכיטקטורה הקלאסית. עם זאת, מה שבאמת גורם לי להישען אחורה בהנאה זה הפסקול המפורסם של המלחין יאן טירסן. הסגנון המינימליסטי שלו רחוק שנות אור מהסאונד האפי של הקולנוע ההוליוודי ואם זאת הפעם הראשונה שאתם צופים בסרט, תגבירו את הווליום, שבו על הספה, שחררו את הגוף ותהנו.
סרטי פדינגטון(2014-2024)
סדרת הסרטים הזאת הפכה באופן מפתיע לאחת מההפתעות הגדולות של העשור האחרון. במרכז הסיפור עומד פדינגטון, דוב צעיר וסקרן שעושה את דרכו מפרו ללונדון. אלו סרטים שאני אמליץ לראות בכל מצב, וכמעט מהרגע הראשון הדוב החמוד והמוזר הזה מצליח להיכנס ללב הצופים ולתת להם תחושה נעימה. מחקרים מוכיחים שצפייה בסרט של פדינגטון משחררת את אותה רמת אוקסיטוצין שמרגישים בחיבוק. אין באמת מחקרים כאלה, אבל אני מוכן לשים כסף שזה נכון.
עם הזרם (2024)
מדובר באחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר של השנים האחרונות – והוא בכלל סרט אילם. הסרט עוקב אחר חתול שמנסה לשרוד אסון טבע עם חיות נוספות. זה לא סרט פיקסאר עם חיות מדברות ושרות, אלא סיפור על חיות שמתנהגות כמו חיות ופועלות על פי האינסטינקטים שלהן, אך לכל חיה יש אופי. החתול הוא אגואיסט, הקפיברה היא סחבקית של כל החיות, הלמור שמצטרף אליהם לא מסוגל להתרכז ודעתו מוסחת בקלות וכן הלאה. האנושות בסיפור הזה, כך לפחות נראה, נכחדה, והעולם הפסטורלי של הסרט הופך לרגוע ושקט הרבה יותר בלעדיהם. כן, לפעמים כדי להירגע צריך עולם ריק מבני אדם.