סרט בנות
בעקבות השיפוץ והתוספת הנשית החדשה למטבח, יצא גיל אקרמן לביקור במסעדת קוצ'ינה תמר וגילה קומץ ביסים שעשו לו נעים בפה
כל גרגרן ממוצע נדרש מדי פעם לשאלה מה עדיף – מסעדה שרוב המנות בה הן אכילות וטעימות למדי אבל לא נושאות כל בשורה מרעישה, כמו קומדיות רומנטיות נוסח "נוטינג היל", או מסעדה זיגזגית שתציג קומץ ביסים אלוהיים שיסבו אושר צרוף, כאלה שבשבילם שווה לסבול כמה מנות בינוניות. השבוע ביקרתי בגרסתה החדשה של קוצ'ינה תמר, שלטעמי היא לחלוטין מסעדה מהסוג השני. לתפקיד נערת הבונד החדשה של המסעדה מונתה גיבורה חדשה: אוסנת הופמן, אקס מסעדת 44 אהובתי שאיננה עוד, אשר לוהקה לתפקיד מנהלת המטבח. לתסריט הכניסה למקום הוסיפו כמה נרטיבים חדשים שלדעתי לא השפיעו כלל על העלילה, כמו החלל המשופץ וסגירת המטבח. תמר כהן־צדק, השפית ובעלת המקום, היא רצה למרחקים ארוכים. כבר שמונה שנים שכהן־צדק מטפחת קהילת סועדים שהולכים אחרי המסעדה באש ובמים, מעריכים את דבקותה של השפית המוכשרת בקו הקולינרי האיטלקי הבלתי מתפשר שלה, ללא התחנפויות וללא התאמות לחך המקומי חובב הספגטי נפוליטנה ורוטב האלפרדו. כמעט כל המנות בקוצ'ינה הן מנות שהייתם פוגשים במסעדה באיטליה. חלקן צפוניות יותר, חלקן דרומיות, אך כולן עם כוונה טהורה של נאמנות למגף.
לפעמים זה עובד נפלא: בודינו פרמג'אנו היה סופלה חלוֹמי של גבינת פרמזן המגיע עם עטיפת חמאת כמהין שגרמה לפטריות השמפיניון שנלוו למנה לשיר כמו פברוטי. המנה המצוינת הזאת מלווה את המסעדה מימיה הראשונים, ונראה שכניסתה של הופמן למטבח הצליחה לרוממה אף יותר. השפעתה של הופמן על הפרטים הקטנים הורגשה גם בפתיחת הארוחה. איולי שום נפלא שחיבק את מנת הלחם הזכיר נשכחות מ־44 וחוסל עוד בטרם הוזמנו המנות. סלט ארטישוק טרי המשיך את הקו הפירוטכני – פרוסות דקות של קוץ אדמה שנכבש קלות ונפרס במנדולינה, נתמכו על ידי עלי רוקט פריכים ופרוסות נאות של אפרסמון. על ראש הציור הזה נערמה שכבה יפה של רצועות פרמזן, מה שיצר סלט יפהפה הנושא על גבו משחק משמח של טעמים וטקסטורות. אבל המשך העלילה היה מפוהק. מיסטי די מארה, צלחת טעימות של דגים ופירות ים, סבלה מחוסר איזון וכיוון כלליים. הסרדינים בכבישה ביתית היו סתמיים וחסרי טעם, ריבועי הטונה האדומה ובצל ירוק הומלחו עד מוות, ורק טעמם של קולפניות האוקטופוס והשומר הצליחו להציל את המצב, אך טבעו גם הם תחת נציב המלח.
שתי מנות פסטה – אחת בצורת רביולי ואחת במתכונת טליאטלה – סבלו מבצק אלים שגנב את ההצגה. אין ספק שהמטבח אוהב בצק דומיננטי, כזה שנוכח בפה ומכתיב את הטון, אך כאשר הרוטב או תבשיל המשודך לו – במקרה הזה חיבור בין שלושה סוגי בשרים – אינו ממריא, נותרים עם תחושת יציקה לא נעימה בפה. גם מנת הסקלופיני עגל קלאסי, המוגשת עם שפצלה לא רעים בכלל, הייתה לא יותר מבינונית וגררה געגועים לתחילת הארוחה.
כמו פס קול מוצלח המולחן במיוחד לכבוד ההקרנה, את הארוחה ליווה יין אדום מצוין (מונטפלקו) שעם מלצר חביב ולימונצ'לו ביתי נהדר תרמו לכך שמצב רוחנו יהיה מרומם במיוחד לקראת המנה האחרונה. וזו הייתה לא פחות ממאסטר פיס הוליוודי: אגסים מקורמלים מבריקים המבושלים ביין אדום. אלה הגיעו עם ג'לטו תבלינים, מה שייצר גלידה ארומטית שאין מאמא באיטליה שלא הייתה גאה בה. עם שתי כוסיות גראפה ואספרסו בצד, זו הייתה סיומת מפוארת לסרט שבוודאי אינו שובר קופות אך ללא ספק ראוי לצפייה חוזרת.
חשבון בבקשה:
רביולי טלה – 58 ש"ח
מיסטי די מארה – 64 ש"ח
סלט ארטישוק אפרסמון – 38 ש"ח
בודינו פרמג'אנו – 54 ש"ח
טליאטלה ראגו – 69 ש"ח
סקלופיני עגל – 104 ש"ח
אגסים ביין – 34 ש"ח
מונטפלקו – 210 ש"ח
סך הכל – 631 ש"ח
המדד:
איכות האוכל – 7
עיצוב ואווירה – 5
שירות – 8
תמורה לכסף – 7
סך הכל: 7