עדות מקומית היא תמיד תערוכה מרהיבה. השנה לא. וחובה לבקר בה

כבר 21 שנים שבסיומה של כל שנה מוצגת תערוכת "עדות מקומית" לצילומי עיתונות ודוקו. 21 שנים שהיא מציגה בפנינו את המציאות הישראלית, כמו שהיא. 21 שנים שהיא קשה, הופכת את הבטן ואת הלב ומכניסה את הצופים לפרופורציות. גם השנה היא עושה את זה. 21 שנים שהיא תערוכה מרהיבה ביופיה. השנה היא לא.

>>

כבר שנים שאני יוצאת מהתערוכה עם הרעיון של "המציאות מדכאת, אבל זה מצטלם נהדר". ובכן, השנה היא כל כך מדכאת שהיא אפילו לא מצטלמת נהדר. תחושת הספקטקל, האסתטיקה הבלתי נלאית של אסונות – לא נוכחת הפעם. לא בגלל שהצילומים פחות טובים ולא בגלל שהבחירה פחות מוצלחת. בגלל המציאות.

רובה של התערוכה, באופן טבעי ומתבקש, עוסק במלחמה. גם אירועי השבעה באוקטובר עצמם נוכחים, למרות שטכנית הם התרחשו בשנה שעברה וזכו לייצוג גם בתערוכה הקודמת בדצמבר 2023. התמונה שזכתה בתחרות בקטגוריית תמונת השנה, למשל, היא זו של חן ג' שימל שמציגה תיעוד של מתנדב זק"א אוסף כתמי דם ורקמה אנושית בבית שבו נרצח קשיש בשבעה באוקטובר. שרידי הנפטר נאספים בקפידה כדי להביאם לקבורה דתית.

אין בה רגע יוצא דופן, אין בה שום דבר שהמצלמה הצליחה לתפוס בדרך נס. האיסוף הזה נעשה שוב ושוב, בבתים ובמבנים שונים, על ידי מתנדבים רבים. עשרות ומאות רקמות אנושיות שמטרתן לזהות את מי שכבר לא איתנו. ואנחנו – כל אלה שנותרו רקמה אנושית חיה – כולנו, לפרקים, קצת מתים מבפנים.

המלחמה נוכחת בתערוכה בכל מקום. מבנים הרוסים, פצועים ופצועות, חטופים וחטופות ששבו ובני משפחותיהם של אלו שעדיין לא. מחבלים כפותים מובלים למעצר, שרידי חדרים, בתי חולים, הפגנות מכל הסוגים ומכל צדי המפה הפוליטית. מעל מרחפת, דרך הצילומים, ההנהגה. כמו קבוצת נבלים בסרט של מארוול הם צוחקים בישיבות ממשלה ובדיוני תקציב, בזמן שהמדינה נשרפת להם מתחת לידיים. ואנחנו, שנקלענו איכשהו לסיטואציה, שבויים בידי ערלי לב שאחראיים לגורל של כולנו. כיף.

גם אופן ההצבה של התערוכה השנה לוקח בחשבון את התכנים הקשים. התערוכה מאווררת יותר, צפופה פחות. זה גם הודות לעובדה שזוהי כבר השנה השנייה שעדות מקומית מוצגת באופן עצמאי, ללא תערוכת World Press Photo הבינלאומית שחולקת איתה את החלל. הסיבה הרשמית לזה היא המלחמה שמונעת ממנה להגיע ארצה, אבל האמת היא שבינינו, מי צריכה את זה. יש לנו כל כך הרבה צרות משלנו.

בניגוד לשנים קודמות, שבהן נבחרו צילומים ספציפיים והוגדלו לגודל גדול במיוחד, הפעם רוב הצילומים מוצגים בגודל בינוני. מלבד כמה בודדים, ביניהם זה של אתר מסיבת הנובה ושל הבית של פסי בבארי, אין כאלה מונומנטליים. כי היי, זה מספיק מדכא גם בקטן.

עוד בניגוד לשנים קודמות, כמעט ואין בתערוכה פינות לקחת בהן אוויר. גם בשנה שעברה, כשאירועי ה-7 באוקטובר היו טריים, היתה נציגות בתערוכה לסדרות שעסקו בתרבות, במשפחה וביוליה כלבת הים. השנה, גם הסדרה הקטנה שמציגה מוזיקאים.ות מתכוננים להופעה – מטיחה בפנינו את קורין אלאל. אין לאן לברוח. ההומור נעדר בצורה גורפת, אולי מלבד בתמונה מופלאה אחת של אביר סולטן, שתיעד קבוצה של חרדים מתבוננים בשיירי טיל בליסטי שנורה מאיראן.

יש כאלה שאולי יברחו לספורט, שנוכח כמו בכל שנה, הפעם בדגש על האולימפיאדה. אבל וואלה, גם שבע מדליות לא מצליחות לספק נחמה, בטח לא שגם שם קיימים רפרנסים למלחמה, ע"ע בנו של אורן סמדג'ה שנפל בעזה. וגם, כמה כבר אפשר להתנחם בספורט? זה מזיע ממאמץ. וכאמור, קשה לנו גם ככה.

אפילו החיות החמודות, שמבצבצות בתערוכה לאורך השנים, הן הפעם ברובן חיות מתות. צילום יפהפה של אילן אסייג מהארץ (בתמונה למעלה) מציג סוס מת שכוב על הקרקע באשקלון, כשברקע יירוטי טילים יוצרים מחול מואר בשמיים. מכל הצילומים, הוא אולי זה שמייצג את המלחמה בצורה הכי פואטית. כמו בסצנה חשוכה מציור של רמברנדט.

עוד אחד פואטי במיוחד הוא זה של גיל אליהו ביניאט, שהצליח לתפוס מטוס F-35 שחולף על פני הירח המלא. במבט ראשון הוא מזכיר קצת את הפוסטר של אי.טי. אבל גם במקרה הזה, הקונטקסט הוא הרבה יותר מלחמה ממד"ב.

את האוויר שלכם, אם תצטרכו אותו אחרי (ואתם תצטרכו אותו אחרי), תוכלו לנשום בקומה מתחת שבה מוצג מיצב הווידיאו הנהדר Come About של לי ינור, או בביתן הסמוך שבו מוצגת עבודת הווידאו "פיזיס" של מירב הימן ואילת כרמי.

עדות מקומית 2024 היא תערוכה שתצאו ממנה בדיכאון של הלייף. היא תזכיר לכם בכל רגע עד כמה קשה המציאות שאנחנו חיים בה. אבל לכו בכל זאת. כדי לראות, כדי להיווכח, כדי להזכיר לעצמכם את מה שחשוב באמת. כדי לקוות ולהתפלל שתמונת השנה של 2025 – כמו שצייצה אתמול ענת קם  – תהיה זו של עינב צנגאוקר מחבקת את מתן שחזר הביתה; או כל אחת ממשפחות החטופיםות בסיטואציה דומה. אפשר גם לקוות שבשנה הבאה נוכל ללכת ולצפות בה רעננים, אחרי לילה רצוף, בלי שטילים מתימן ישבשו לנו את שעות השינה. אפשר לקוות שיהיה קצת יותר טוב וקצת פחות חשוך. מגיע לנו.
>> עדות מקומית. אוצרת: ענת סרגוסטי; מייסדת ואוצרת אחראית: דנה וולפייר-ללקין. מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2 רמת אביב. עד ה-15.2.25. כרטיסים כאן