לחג שני של סוכות נסענו עם בן זוגי דרור וארבעת ילדינו והמשפחה המורחבת, לחמשוש במשפחה המאמצת שלנו בכפר עזה. מדובר במשפחה שאימצה את הוריי במהלך שירותם בגרעין נח"ל – ולאחר שגדלנו עם ילדיהם כמו אחים, כעת ילדינו ונכדיהם הם כמו בני דודים. המשפחה הזו והקיבוץ מאוד קרובים ללבנו, ומאז תקופת הילדות כל מפגש שם היה עבורנו חגיגה והתרגשות שבלתי ניתנים להסבר. עבור הילדים מדובר בתחושת חופש מאוד גדולה עם הפסטורליה של הקיבוץ והשמש הנעימה והנוף, כשאפשר להסתובב יחפים וחופשיים ולרוץ בשבילים וללכת לבד לגן השעשועים.

כמיטב המסורת, הרמנו לעצמנו באותו הסופ"ש הפקה מאוד מאורגנת ומתוקתקת. כך העברנו ערב כיפי ומהנה, המלא בצחוק ובזיכרונות טובים – מבחינת הילדים וההורים. מי היה מאמין שמדובר בערב האחרון שלנו שם, ומה יתחולל מספר שעות לאחר מכן? יש לי ארבעה ילדים, ושני הבוגרים מביניהם – בת העשר וחצי ובן השמונה ושלושה חודשים דאז – ביקשו לערוך מסיבת פיג'מות עם בני דודיהם. לכן, הם ישנו בנפרד מאיתנו בבית אחר של אחותי המאמצת, כשלצדם התארחה בו אחותי הביולוגית עם ילדיה. כך התפצלנו בפריסה, כשבסך הכול ישנו בבית המקביל ארבעה מבוגרים ושמונה ילדים. אני ודרור נשארנו לישון בכפר עזה עם שני ילדיי הצעירים – בני כמעט בן החמש, ובתי בת השנתיים ושמונה חודשים. אחי החורג אילון אירח אותנו לצד בתו בת השש, כשבת נוספת שלו גם נשארה לישון בבית השני.

בסוף הערב יצאנו לעוד טיול לילי בקיבוץ, וראינו חבר'ה שיושבים בחוץ עם בירות וצחוקים. על פניו עוד ערב חג שגרתי, אבל לפתע הכול קיבל משמעות כואבת בדיעבד. אחי ואחותי הביולוגיים החליטו ברגע האחרון לא להישאר לישון איתנו, למרות שכבר ארזו תיק לסופ"ש – ונסעו לדירת אחי בת"א. כששאלתי אותם למה לא נשארו לג'חנון בבוקר, הם השיבו ש"הייתה לנו תחושה ממש ממש לא טובה". אחותי אף הרגישה שמסתכלים עליה מהשיחים ושחייבת לנסוע. אם הייתה משתפת בזמן אמת – אז ברור לי שהייתי משיבה שהיא מגזימנית, אבל בשלב זה כבר ישנו. באותו הזמן הורינו נפשו בפורטוגל, אצל עוד משפחה מאמצת שלנו מכפר עזה שמתגוררת שם. אז להבנת הקוסמיות שבדבר – מה הסיכוי שגורל כולנו ייקשר דווקא באותו היום לכפר עזה?

הלכנו לישון וקמנו לשני בומים מטורפים, שממש הרעידו את הבית. תוך שמונה שניות אנחנו קופצים לממ"ד שבו אילון ישן עם בתו. הוא עדיין מנומנם ואדיש לסיטואציה – בתור מי שמכיר ומורגל לכך כיליד העוטף שגדל וגידל שם משפחה, ומלמל מתוך שינה: "יופי שהגעתם מהר, הם יורים כדי להזכיר שהם קיימים". חשבתי לעצמי שתכף ייגמר וניסע הביתה. אפילו הרהרנו האם להישאר לעפיפוניאדה למחרת. עוד לא הבנו מה קורה, אז סיכמנו שנחכה ונחליט.

למרות שהקיבוץ נמצא עמוק בלבי, איכשהו זה היה הצבע האדום הראשון בחיי. לרוב במצבים קודמים כאלו של מבצעים בעזה, כל המשפחה שלהם היו נוהגים לעלות צפונה אלינו. כך שמוזר היה לי לחוות פעם ראשונה כזאת של צבע אדום כמעין משהו "רשמי" שאינו אזעקה, אלא משהו שונה. לא נעים לי מהמחשבות שעלו בתוכי, אבל משהו בלב אפילו התרגש במובן מסוים. אמרתי לעצמי: "אה הנה צבע אדום ראשון שלי, מגיע לי פעם אחת. כאילו מה זה, את כל השנים את אומרת שכפר עזה זה הבית שלך – ועוד לא חווית?".

סגרנו את הדלת וחיכינו. בהתחלה חלון הממ"ד עוד היה פתוח וביקשתי לסגור אותו, ואילון השיב שאפשר אם זה מסב לי ביטחון. פתאום, תוך זמן קצר מתחילות יריות מנשק אוטומטי – מלא בום, בום, בום. בהתחלה זה נשמע רחוק ומשם הלך והתקרב. ואני אומרת: "וואו, הם יורים קרוב לגדר, מה קורה פה?". ואז זה הופך לבלתי פוסק, ואין שנייה של שקט. אני שומעת גלגול כזה של רימון ופיצוץ, ומבינה שזה משהו גדול. שירתתי בצבא כמדריכת נשקים, ואמנם עבר הרבה זמן מאז, אבל זיהיתי שזה נשמע כמו RPG וטילים. זה מרגיש כקרוב יותר ויותר, ואני קולטת שמשהו רציני קורה. כל זה כזכור, בזמן ששני ילדיי הגדולים יותר נמצאים עם ילדים נוספים בבית אחר.

אנחנו יושבים בממ"ד עם בומים בלתי פוסקים, ובינתיים אילון מקבל מלא הודעות וואטסאפ ועדכונים והוא צמוד למסך. אני מבקשת שלא יגלה לי כלום – לא רוצה לשמוע, רק לדעת שהילדים בסדר וזהו. באיזשהו שלב נפלט לו: "אופיר ליבשטיין נרצח". הימים הם לקראת בחירות בקיבוץ, ורק כמה שעות לפני כן נתקלנו בשלטים של אופיר בטיול הלילי והראנו לילדים שזה ראש המועצה. ואז נופל לי האסימון שאם כך, אז התחוללה חדירה לקיבוץ.

אנחנו מאוד מתוחים, ומתבקשים להיות בשקט ולנעול דלתות וחלונות – כי יש מחבלים בתוך הקיבוץ. אבל אנחנו לא יודעים כמה או היכן הם, ולמעשה עדיין לא יודעים כלום. בהתחלה אני עוד קצת עונה למי ששואל אותי בהודעות, ומשתפת בדברים שבהמשך פשוט נמחקו מזיכרוני. חברות הראו לי לאחר מכן את ההודעות ששלחתי – למשל כששיתפתי ששמעתי טנק ודברים נוספים ליד החלון, ובדיעבד היה נשמע לי מוזר איך הגיע טנק ליד החלון שלנו.

בשלב מסוים הבן שלי מתחיל לעשות רעש וקולות. הוא צוחק ונראה מובך, לא מבין מה זה הדבר הזה ולמה להיות בשקט? אנחנו מפנימים שחייבים להעסיק את הילדים, כי הם לא מצליחים להיות בשקט, ומראים להם פרקי פרפר נחמד מהנייד. עוד פרק ועוד פרק ומתישהו ירדן הקטנה שלי מאבדת עניין. אני דוחפת לה כל הזמן לפה מוצץ, ציצי, מוצץ, ציצי. אנחנו עדיין לא מבינים את גודל המאורע, ואני מגיבה בפחד ואימה. גופי חש את זה ברחם ובמערכת העיכול, ואני מרגישה שממש עכשיו אני חייבת לצאת לשירותים. אני פותחת את הדלת, ומזנקת כאחוזת אמוק בריצה מטורפת לשם ובחזרה. עוד בעיה בלהישאר בממ"ד סגור עם שלושה ילדים קטנים במשך שעות היא שהם צריכים להתפנות והריחות הנלווים. הבאנו לקטנה איזשהו סיר, אבל אז מהריח היינו חייבים להוציא אותו ובאיזשהו שלב דרור הלך לנקות.

בכל פעם שמישהו זינק לשירותים, הוא בדרך לקח משהו לאכול ממה שארזנו לכל הסופ"ש. הגברים והילדים אכלו, ואני לא הייתי מסוגלת להכניס כלום לפה. הייתי במעין shutdown כזה, כשהמערכות שלי בכלל לא גילו שום עניין ורצון לכך. הייתי בשוק שיש להם תיאבון, ואיך הם אוכלים כרגיל פיתה עם גבינה. אבל באופן כללי גם מבחינת התנאים הבסיסיים, היה לנו המון מזל ביחס לאחרים. מלבד שירותים ואוכל, עמדו לרשותנו שם תמי4 וחשמל וראוטר עם Wi-Fi (לאחר שהרשת הסלולרית של הקיבוץ קרסה ואי אפשר היה להתקשר).

בכל פעם שאנחנו יוצאים מהחדר, העשן בחוץ הופך ליותר סמיך ונכנס לתוך הממ"ד ואנחנו סוגרים מהר. מרוב עשן, אנחנו כבר לא מצליחים לסגור את החלונות והדלתות ולהגיף את התריסים ברחבי הבית – שנותרו פתוחים מהבהילות של הכניסה לממ"ד. התריסים נפתחים החוצה, לכן לא יכולנו לסגור אותם, כי היה צריך להוציא את הגוף מהחלון. כך שהבית שלנו בעצם נותר חשוף לחלוטין לכל מי שעובר בחוץ. למזלנו לא שמענו שום קולות וצעקות מבחוץ, אלא רק את הירי הבלתי נגמר. ואנחנו קופצים בבהלה בכל פעם מחדש והילדים מפחדים מהרעש. אני מנסה לשכנע אותם שאלו בכלל החיילים שלנו, שתכף מגיעים לקחת אותנו. זה הדבר היחיד באותם הרגעים שיכולתי לספר כדי שיירגעו.

ומה קורה באותו הזמן בבית המקביל עם שאר הילדים שלנו? בתחילה גם הם התייחסו לכך כצבע אדום רגיל שבשגרה. קיבלנו תמונה וסרטונים שלהם אוכלים ג'חנון ומחייכים ומחלצים עצמות ורוקדים, ועודכנו שהם צופים בסרטים בחדר – בזמן שאנחנו תקועים בממ"ד. אבל לפתע, המבוגרים זיהו מחבלים חמושים שמתקרבים לכיוון הבית. הם אספו בדממה את הילדים, כשגבע בני הספיק לסגור מהר את הטלוויזיה לפני שהמחבלים שמעו, והגיס המאמץ שלנו הזיז שידה לדלת ודחף את כולם לממ"ד. מאותו רגע הם ישבו בתוכו במשך עשר שעות, בזמן שהמחבלים פורצים לבית ומורידים להם את החשמל מבלי שהם הספיקו להצטייד במים. שנים עשר איש מגיל שלוש ומעלה, שלכודים בממ"ד במשך שעות ארוכות עם מעט מים ואוויר.

בינתיים אילון ובן זוגי דרור מחוברים לנייד נון סטופ – עם עדכונים מהתקשורת ועשרות עד מאות הודעות מהקיבוץ ומאנשים שידעו היכן אנחנו. לעומתם אני מסרבת להיחשף להודעות, כשמהלחץ התנתקתי מהטלפון ולא רציתי לשמוע כלום. התרכזתי במשימה של להיות כאן ועכשיו עם הילדים שנמצאים לצדי ולהרגיע אותם, בזמן שהנייד נותר בצד. ואז מגיעה הידיעה שמסתובבים בבית המקביל מחבלים, ושהם כבר מעבר לדלת.

אם קודם אילון ביקש שנתפלל ולא התחברתי לבקשתו, ובכלל לא הבנתי מה הוא רוצה ולא זכרתי כיצד עושים זאת – כעת עבר בי מהלחץ והחרדה מחשבה של "אוקיי תפילה, תפילה, תפילה… מה, מה, מה?". הדבר היחיד שעלה לי וזכרתי היה "שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד", שאמרתי לעצמי בלב הרבה פעמים. ואז פשוט נשכבתי על המזרן ברצפה והלכתי לישון. התחבקתי עם בתי בחלק מהזמן, ופשוט קרסתי לסוג של שינה כשאני ישנה וקמה. לא באמת שינה, אלא מעין תודעה שהלכה לישון בזמן שכל גופי קרס. ובינתיים בן זוגי מתחיל להוריד סרטים לארבל הילד שלנו כדי שישמור על שקט. תוך כדי אני מסתכלת בשעון ולא מאמינה איך הזמן עובר, והוא כבר מוריד את שרק 1, שרק 2, שרק 3, החתול במגפיים… לא יודעת, היו כל מיני סרטים שם. ואני מתוך התודעה הזאת כאילו כאן ולא כאן.

באותו הזמן הילדים הבוגרים שנצורים בבית עם המחבלים לא יכולים לדבר איתנו, כי נגמרה לכולם הסוללה. לאחר מכן גם התברר שלאחותי גנבו את הפלאפון, וכך גם לאחותי המאמצת, בנוסף למפתחות והאוטו ועוד דברים. למעשה המחבלים בזזו להם את כל הבית מבחוץ, ותוך כדי ניסו לפרוץ את דלת הממ"ד. הם דפקו להם על הדלת וצעקו בערבית "להרים ידיים" ו"תצאו החוצה". כל זה, בזמן שהילדים שלי מתמודדים מולם בסיטואציה הכי מפחידה בחייהם ללא הוריהם. כל מה שעבר לי בראש הוא שמזל שאחיותיי, הביולוגית והמאמצת, נמצאות לצדם עכשיו, כי אם כבר אז שתיהן מתאימות בול לתפקיד ול"מעמד".

בדיעבד, מסתבר ששלוש פעמים המחבלים ניסו לפתוח להם את ידית הממ"ד ולא הצליחו. הגיסים שלי עשו תורנויות, והחזיקו את הידית הכי חזק שהם יכולים במשמרות של עשר דקות כל אחד, תוך כדי שהנשים אחראיות על השתקת הילדים. וכאמור נותר להם מעט מאוד מים, ומתישהו הם ניסו להחליט מי יקבל. תוך כדי הזמן עובר ולא מגיעים אליהם, והם שולחים אותות מצוקה ומיקום. רק בהמשך אני מגלה את זה, כי באותו הזמן "לא היה אותי". והזמן עובר, ואין שום תקשורת איתם או מושג מה קורה עם ילדיי. באיזשהו שלב החלטתי להשלים עם המחשבה שכולם מתים, כדי לא להתאכזב כשאקבל את הבשורה. לא חשבתי שקיימת אופציה שייצאו מזה בחיים.

שלחנו את המיקום לכל מי שיכולנו. אחי ואחותי הנוספים שיצאו בלילה בזמן, פתחו חמ"ל ושלחו את המיקום לכל מי שאפשר והתקשרו לכל מי שיכלו, וכך גם הוריי מפורטוגל. המשפחה המאמצת שאירחה אותם מכירה את הקיבוץ בעל פה, כדי לדעת להכווין היטב היכן נמצא שם כל דבר. כך הם פתחו טבלאות אקסל למיקום ושלחו לכל מי שרק יכלו – צבא, משטרה, תקשורת וכו'.

בכל אותו הזמן לא היה עם מי לדבר, אף אחד. שום גוף שיכולנו לצלצל אליו ולזכות למענה אפקטיבי להצלת ילדינו. בתי שנצורה בממ"ד, כשבבית מסתובבים מחבלים, התחננה בלחישות להתקשר למשטרה, ומגלה שהם לא עונים ומבקשת שוב. אחותי עונה לה: "הם לא יכולים לבוא, הם לא באים". רק לחשוב על עומק השברון עבור ילדה שמה שיודעת בחיים הוא שאם קיימת סכנה, מתקשרים למשטרה. ככה הילדים שלי היו – עטופים היטב בצמר גפן שלי, וכמעט לא מודעים למלחמות ולצבע אדום.

ובמשך כל עשר השעות האלו שהם יושבים שם בדממה ללא אוויר ומים, הם לא יכולים להתפנות לשירותים. חלק מהילדים הקיאו, והכול בדממה. בני הגדול נתקף מדי חודשיים-שלושה באיזשהו קוצר נשימה, ויש לנו בבית משאפים בשבילו. בממ"ד עקב התנאים הקשים, התחיל לו התקף כזה. אחותי סימנה לו שלא ישתעל, כי המחבלים ממש מעבר לדלת. היא הדגימה לו בסימנים איך להוציא את השיעול ללא רעש עם שאיפה ונשיפה, והוא יישם. לבסוף כשנפגשנו, הוא ממש התגאה בעצמו: "אמא, יודעת שהצלחתי להשתעל ללא רעש? ויודעת שהתחבאתי מתחת למיטה כדי שלא ימצאו אותי? איזה ילד חכם אני".

ובינתיים אצלנו בממ"ד, הירי לא נפסק לרגע. מגיע שלב שאילון מחליט שהוא יוצא החוצה, ואני אומרת שהרעיון לא הגיוני. אין לנו נשק, רק גלשנים. אבל הוא אומר שחייב להראות למי שיידרש היכן ממוקם הבית השני, כשכאמור גם בתו הנוספת מבין השתיים לכודה שם בין המחבלים. הוא יוצא החוצה, עם הכלבה ששהתה איתנו בממ"ד וחיכתה כבר לצאת. לאחר מספר שניות הם חוזרים, לאחר שהבין שאין מצב ושמדובר בסכנת נפשות – כשעד אז לא הבנו את גודל העניין. וככל שהשעות עוברות והעשן נהיה יותר סמיך, עולה ריח חזק חמוץ-מעושן כזה. לא הרחתי אף פעם מוות, אז לא ידעתי לתת לזה שם – ולכן בראש שלי זאת הייתה מתכת שרופה.

בשלב מסוים אנחנו מקבלים אות חיים דרך אביו של גיסי, שהתקשר אליו מאמבולנס. מסתבר שהצליחו להגיע אל הבית הנצור שמכותר במחבלים, אבל לא היה להם איך ליצור עמם קשר. אנחנו מקבלים הודעה: "חילצו אותם. הם באמבולנס בדרך לקיסריה, הילדים בדרך", וכך גיליתי על מצב ילדיי. אני מבקשת מדרור: "תשאל אם הם חיים? כולם חיים?", והוא משיב: "כן, כולם. ובדרך הביתה". אם קודם הייתי על מעין מוד רדום כזה, לפתע נכנסתי לאנרגיות של טירוף. אני מתרגשת שהם חיים, אבל לא יכולה לסמוך על כך עד שזה יאומת בווידאו ואראה תמונה שלהם בבית. חילוצם, עם המיקום באמצעות הוואטסאפ, התגלגל לכל מיני אנשים עד שהגיע ללוסי אהריש. היא שלחה לבן זוגה צחי הלוי, שירד למילואים עם הצוות שלו. הם עברו מתחנת המשטרה בשדרות למסיבה ברעים, ובזכות המיקום הזה החליטו לנסוע לכפר עזה ולחלץ את ילדיי.

בדרך צחי והצוות חולפים על פני קיבוץ בארי מבלי לדעת מה קורה שם, ומגיעים לכפר עזה. הם חושבים שיש שם משפחה עם כמה ילדים שנדרש להוציאם, ועושים הערכת מצב מחוץ לקיבוץ. בדור אלון, חייל סדיר אומר להם: "אני אראה לכם איפה הבית, אני גר בקיבוץ". כך נפתח המבצע, כשבדרך הם מוצאים אמא עם שני ילדיה במחסן, מכניסים אותם לג'יפ ממוגן ואז נכנסים לבית עם הילדים שלי. היו בפנים ארבעה מחבלים: אחד חוסל, שלושה נלכדו. ואז הצוות דפק על דלת הממ"ד. בהתחלה לא נתנו להם להיכנס והעלו שאלות זיהוי: "איך אתה מכיר את לוסי אהריש?". לבסוף הצוות גילה שנים עשר איש בממ"ד הקטן הזה, דחסו את כולם לג'יפ ממוגן והחל חילוץ בתוך הקיבוץ תחת אש. המחלץ סיפר לי שכדי להוציאם משם, הוא נסע בלי אורות ברקס, על ניוטרל ובשקט. משם מגיעים לדור אלון ועוברים הערכה רפואית, ואז עולים לאמבולנס בדרך הביתה. ב-23:00 בלילה אנחנו מקבלים את הסרטון המיוחל, ורק אז מתחילים להבין שהם אכן בחיים. הבן שלי אומר לי שם: "אמא, אבל איפה אתם?", ואני משיבה: "עדיין בכפר עזה. עוד מעט יבואו לחלץ גם אותנו". אין לי מושג אם זה נכון, אבל מאמינה לעצמי כשאומרת את זה.

ב-1:30 בלילה דופקים גם לנו על הדלת וצועקים: "פתחו, זה צה"ל!". אנחנו לא עונים בהתחלה, לא יודעים האם להאמין. ואז הכוח שובר חלון, נכנס לבית, דופק על דלת הממ"ד ואנחנו מסתכלים אחד על השני ותוהים האם לפתוח? לבסוף הכרעתי שכן, וגילינו חיילים סדירים עם ציוד מכף רגל ועד ראש. באותו הרגע אמרתי לעצמי: "זהו, נגמר". נותנים לנו חמש דקות לארוז – תיקים, צידנית, ילדים על הידיים. ואז מקבצים אצל אילון בבית עוד עשרים איש עם פיג'מות, כלבים, תיקים קטנים. כולם לקחו את הכלבים. תיקים לא, אבל כלבים כן. מובילים אותנו בשבילי הקיבוץ, ומנחים אותנו ללכת צמוד ולרוץ מהר. אנחנו תחת אש, רצים בלילה עם ילדים על הידיים. משם מכניסים אותנו לממ"ד קטן, עם שלושים איש בפנים. ואז מתחילה צעדה ענקית: טור ארוך לאורך הגדר, שלושה קילומטרים ברגל כנ"ל לכיוון דור אלון עם נשים בהריון, מבוגרים וילדים קטנים. משם מעלים אותנו לג'יפ צבאי פתוח ואני מבקשת מדרור להוריד את הראש, כי עדיין יש ירי ופצצות תאורה בשמיים. בדור אלון מכניסים אותנו לממ"ד, ואנחנו ממתינים לאוטובוסים. כשהגיעו ועלינו, החזקתי את הפעוטה עליי ותוך כדי שמתי תיק גב על החלון – למקרה שמישהו יירה.

היה לנו מזל, אין מילה אחרת, מזל של מלאכים. אין לי מושג כיצד עוד לתאר זאת.
העדות תועדה במסגרת מיזם "עדות 710", ארגון אזרחי ללא כוונת רווח העוסק בתיעוד ובשימור עדויות משבעה באוקטובר באמצעות אתר וערוץ יוטיוב. הארגון אוסף ומשמר עדויות בגוף ראשון של שורדים, מחלצים, לוחמים ואנשים שחוו את המתקפה בנגב המערבי, כחלק מארכיון דיגיטלי שנועד לתיעוד, מחקר וחינוך.

• שבעה באוקטובר