"העיקר שנחיה": כך נראית נווה שאנן בשבוע ההודעה על הגירוש

בנווה שאנן לא חגגו את ערב השנה החדשה. הרחובות היו ברובם ריקים וחשוכים למרות תאורת הרחוב שהותקנה שם, כוחות משטרה מלווים בפרשים פטרלו הלוך ושוב בין סמטאות השכונה. חמארות עלובות למראה נדרשו לסגור את שעריהן עוד לפני חצות כשהשוטרים הופיעו בפתח ודרשו לקפל. המסר היה ברור. למחרת בבוקר הפיצה רשות האוכלוסין את צו הגירוש, בעקבות דרישת נתניהו לתוכנית בזק לגירוש האפריקאים: "בהתאם להודעת הממשלה על סגירת מתקן חולות בתוך שלושה חודשים, רשות האוכלוסין וההגירה קוראת למסתננים, נתיני סודן ואריתריאה, לצאת מרצון למדינתם או למדינה שלישית". הצו הבטיח מענק של 3,500 ש"ח למי שייצאו עד סוף מרץ, עם מימון כרטיסי הטיסה וסיוע בהסדרת המסמכים. באותיות הקטנות נכתב שמחודש מרץ יופחת בהדרגה מענק העזיבה; אלה שלא ישכילו לעזוב ייכלאו, נוסף לסנקציות נגד מעסיקיהם.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
מאות התעמתו בהפגנה נגד גירוש הפליטים בדרום העיר
שכונת שפירא: כל מה שצריך לדעת
נווה שאנן: כל מה שצריך לדעת

בשכונות דרום תל אביב חיים רובם המוחלט של המהגרים מאפריקה – יותר מ־ 14 אלף בני אדם. חלקם הגדול בנווה שאנן והאחרים בשכונות שפירא והתקווה. קל לתלות את הפשע וההזנחה בתושבים הזרים, שמספרם מתקרב למספר התושבים המקומיים, אבל נווה שאנן הייתה אקס טריטוריה הרבה לפני שהגיעו לכאן ותושבי השכונה סבלו מהזנחת הרשויות גם בעבר. ב־ 1993 הסתיימה בנייתה של התחנה המרכזית החדשה, מפגע סביבתי שבית המשפט קבע שהוזנח במזיד על ידי בעליו (הטייקון קובי מימון, ששמו עלה לכותרות השבוע בזכות הידידות בין בנו לבין יאיר נתניהו).

היא הפכה להיות מצבה חיה לשכונה שבמשך שנים אף אחד לא בחר לגור בה אם הייתה לו ברירה. לפני התחנה המרכזית החדשה הייתה זו התחנה הישנה, שהוקמה כבר בשנות ה־ 30, שפיזרה פיח, עשן ורעש באזור, אבל אין ספק שהפרויקט המגלומני שביקש לקבוע את התחנה המרכזית הגדולה בעולם במדינה הקטנה באזור היה מכת המוות.

מנכ"לית "אחותי" שולה קשת, ילידת השכונה שמובילה מאבקים חברתיים כבר 30 שנה, זוכרת איך היא ועוד מאות מתושבי השכונה הפגינו מחוץ ל"פיל הלבן", כפי שהיא מכנה את התחנה החדשה, בערב 18 באוגוסט 1993 . בפנים היו חגיגות, אבל תושבים רבים הבינו כבר שלאורך הזמן מפגעי התחנה יתרחבו וירעילו את השכונה. המאבק לא צלח, "ואז אמרתי גרוע יותר לא יכול להיות – והתבדיתי", אומרת קשת.

מתכנן הערים ד"ר יואב לרמן מסכים שהתחנה המרכזית היא המפגע הנורא מכולם. "אם לא הייתה התחנה המרכזית, נווה שאנן מזמן הייתה מתקרבת לפלורנטין", הוא אומר.

מה תגידו לילדים שלכם?

בימים שלפני תחילת השנה האזרחית השתרכו התורים מחוץ ללשכת רשות האוכלוסין בפינת דרך סלמה ורחוב אברבנאל. מי שיספיק להגיש בקשה לפני 1 בינואר לא יהיה מועמד לגירוש בשלב הראשון, אבל מעטים יצליחו לעשות זאת. גם נשים, ילדים, אנשים מעל גיל 60 והסובלים מבעיות רפואיות ונפשיות לא יגורשו בשלב הראשון.

"מלא פחד, כל פעם להילחם", מתאר בעברית יפה ג'וני, שעובד בגן ילדים של הקהילה האריתראית. כל מי שעובר לידנו ברחוב בזמן שאנחנו מדברים – אפריקאים וישראלים, ילדים ומבוגרים – עוצר להגיד שלום. ג'וני הגיע לישראל הגיע לפני שמונה שנים לאחר שברח מהגיוס שכופה הדיקטטורה בארצו. הוא בן 31 ואב לילדה בת שנה, אולם לא התחתן כי לא יכול היה להרשות לעצמו. לקח לו שנה שלמה להגיע לפה: "אנשים מגיעים לפה תוך חודש או חודשיים, לי לא היה כסף. בסיני נחטפתי ואחרי שלושה וחצי חודשים ברחתי. בסוף הגעתי לכאן, קל לדבר באור כשאתה נמצא כאן, אבל אני לא שוכח את כל מה שעברתי. אני מודה לאל שעשה לי טובה ואני גם צריך לעשות טובה לקהילה שלי, לילדים שנולדו כאן".

"הכוונה היא לאמלל את החיים של בן אדם, לגרום לו להבין שאין עתיד ושיהיה בלחץ", מעיד בשלווה תכלית, בן 27, שהגיע מאריתריאה כשהיה בן 18. כשהגיע לתל אביב ישן במשך חודש ברחובות אחרי המסע הארוך שהחל לאחר שברח מהצבא בארצו. לשאלה למה ברח מהצבא מתלווה שתיקה, ואז תשובה קצרה: "עינויים". בקשה למקלט הגיש כבר לפני ארבע שנים, אבל הוא עדיין מחכה לתשובה.

"יש הרבה מאוד בהלה בקהילה מאז שהתחילו לקבל ידיעות בתקשורת שמממשים את ההסכמים וסוגרים את חולות", מספרת דרור שדות, דוברת המוקד לפליטים ומהגרים בשעה שמחוץ למשרדה המוקד מתפקע מקהל. "הם יודעים מה קרה לחברים שלהם שעזבו לרואנדה ואוגנדה, הם יודעים שאין שם שום דבר. אף אחד לא מסביר להם, הם לא מבינים מה זה אומר שיסגרו את חולות, יכלאו אותם עכשיו לנצח? הרבה אנשים אומרים שהם מעדיפים להיכלא לנצח מאשר לעזוב".

"גם אין לי טענות על כך שהשכונה הופכת יקרה יותר, דרום תל אביב מתפתחת", אומר ג'וני, מלא בתקווה שהרגש עוד יכול להביא שינוי. "העיקר שנחיה. לא רוצים אותנו פה – שיפזרו אותנו. את הכסף שהשקיעו בחולות יכלו להשקיע פה בשכונה, יש כאן אנשים שצריכים עזרה". תכלית, בחיוך מהול בעצב, מספר שהיה רוצה לעזור לשכונה יותר. הוא אמנם עובד בשתי עבודות, "אבל רוב הכסף הולך למסים".

הם אמנם חיים בדוחק, אבל ניצנים לשילוב כבר ניכרים בסביבה. גני ילדים ומוסדות חינוך קמים. הילדים שנולדו פה דוברים עברית ישראלית. ההורים, בשיחות טלפון בהולות, שומעים מה קרה לאלה שכבר עזבו מרצון. בני המזל הגיעו לאירופה או לקנדה בכל מיני דרכים. אחרים נתקעו בלימבו: עולים על מטוס לרואנדה, בשדה התעופה פוגש אותם גורם עלום שם, כספי המענק והחסכונות נגזלים מהם, ומשם הם כבר ממשיכים לאוגנדה ואז לדרום סודן. התחנה האחרונה היא חופי לוב. חלק יצטופפו בסירות לאירופה, חלק ייכלאו במחנות העינויים של דאע"ש ויעברו את העינויים שספגו בדרך לכאן.

אסמאית, צעירה אריתריאית בת 28 שעובדת בוועד למלחמה באיידס, הגיעה לנווה שאנן ב־2011, לאחר שברחה מארצה שבה נכלאה בגלל פעילות דתית. היא עדיין זוכרת את ההלם שהיכה בה ביום שבו הגיעה לתחנה המרכזית. במשך שעה וחצי חיפשה את היציאה. משם לנווה שאנן, לימים של 12 שעות עבודה בתמורה ל־18 ש"ח לשעה. אבל היא נאבקה, למדה את השפה ועובדת בשתי עבודות כדי לעזור גם לאחיה ואחותה שנמלטו לסודן. היום היא גרה בפרברים של שכונת התקווה, נשואה עם ילדה קטנה. "אומרים לנו שאותנו לא יגרשו אבל אי אפשר לדעת מה יקרה", היא אומרת בדאגה, "אנחנו לא סחורה למכור, אנחנו בני אדם. את הסבתות של הסבתות שלנו מכרו כעבדים. האם בזמנים שלנו יחזרו למכור בני אדם?".

"עכשיו גם מוכרים אותנו בכסף", מרצין תכלית כשהוא מתייחס לסכומי הכסף שתשלם ישראל למדינות האפריקאיות שאליהן יישלחו מבקשי המקלט. הוא עובד בשתי עבודות – בשירות הקהילה שלו ובמטבח. "מה תלמד את הילד? שהיינו במצרים והיינו בשואה, שהיו חיים קשים, ומה אחר כך? למה עשינו לאפריקאים חיים קשים? איזו תשובה יש לך? העם היהודי היה בשואה והם יודעים מה התחושה שלא רוצים אותך, ועכשיו עושים את זה בעצמם, זה למחוק את ההיסטוריה".

הוא מספר גם על תחושות הפחד בקהילה, על אי הוודאות, על חוסר האונים מול הדמוניזציה בתקשורת. "אבל אני, אין לי פחד. איבדתי את הפחד לפני שנים, מה יש לי לפחד? יש לי ילדים לפחד? לא. יש לי כסף לפחד? לא. יש לי חיים לפחד? לא. יש לי בית לפחד? לא. יצאתי מלהיות בן אדם, להיות בן אדם זה להרגיש ולפחד, וזה מפחיד אותי – שאיבדתי את הפחד".

כולם מפסידים

בשנה הקרובה תסתיים בנווה שאנן בנייתם של 13 פרויקטים חדשים ויש כ־ 50 נוספים בקנה. אלה משנים את פניה של השכונה ללא היכר. המתווכים מספרים בהתרגשות איך הוכפלו כאן מחירי הדיור בתוך שנים ספורות – מהאזור שאף אחד לא רוצה לגור בו לשיחת העיר, פיסת הנדל"ן הרותחת, סמל לתל אביב המתפתחת. הג'נטריפיקטורים החלוצים היו צעירים שמחשבה על סביבת מגורים הטרוגנית קסמה להם, או כאלה שראו באזור הזדמנות כלכלית.

המשקיעים זיהו את המגמה, העירייה ניסחה תוכנית פעולה ובמהלך השנים הקרובות ובתום מייקאובר מסיבי, תחבר נווה שאנן בין שכונת שפירא למרכז ההיסטורי של תל אביב, בדגש על אזורי גינת החשמל, רחוב אלנבי ושדרות רוטשילד. בלב השכונה אמור לקום מרחב עירוני פתוח הכולל כיכר גדולה ושטחי ציבור המוכר כמתחם בת שבע. ליותר מאלף יחידות הדיור החדשות ייכנסו אזרחים ישראלים, שהרי המתווכים מבטיחים לרוכשים שבבניינים החדשים לא יגורו אפריקאים. גם אלה שיישארו כאן פשוט לא יוכלו להרשות לעצמם לגור בנווה שאנן המתחדשת.

אבל אם לשפוט מההיסטוריה של השכונה ומהמעט שאנו יודעים על העתיד, בתוכנית הזו יש כמה חורים. "מאז שנות ה־ 90 החלו הרשויות לנתב עשרות אלפי מהגרי עבודה לאזור התחנה המרכזית, אם ממזרח אירופה, אסיה או אפריקה", אומרת שולה קשת. "השנים עברו, האזור הידרדר, תושבים עזבו. ב־ 2007 החלו אלפים רבים של פליטים מאפריקה שברחו מארצות מולדתם לחצות את הגבול לישראל. הממשלה הביאה אותם לפה באוטובוסים, לשכונת נווה שאנן, לגן הקווקזים, כל יום מאות נזרקו פה לגורלם בלי לבדוק מי פליט ומי לא, זרקו אותם פה שיסתדרו לבד".

קשת רואה היום קשר ישיר בין המאבק נגד הגירוש לבין מאבקם של התושבים המקוריים של השכונה. "מאות רבות מהם עזבו לאורך השנים, אלה שנשארו הם בעיקר קשישים שחיים בדמי מפתח וילדיהם שמחירי השכירות בחלקים המוזנחים של השכונה עדיין בהישג ידם. לצופף את כל הזרים פה זה בעצם ליצור גטו, גטו שכולם משלמים עליו את המחיר. התינוקות שמתים במחסני הילדים, הנשים שהמרחב לא בטוח עבורן כי בכל מקום שיש רוב של גברים אין להן ביטחון. תוסיף על כך את זה שהמקום הפך ליעד של סחר בנשים וסחר בסמים. זה לא בגלל מבקשי המקלט, אלא בגלל המדיניות הגזענית שהביאה לכך שנוצר פה גטו של מצוקה ושל צפיפות".

לדברי לרמן, "לרוב האזורים אין ג'נטריפיקציה, יש רק דעיכה. תהליך של עלייה חזרה מהבור הוא מאוד נדיר". ובמקרה של נווה שאנן, ברור מי הראשון להפסיד: "הקהילה האפריקאית היא ארעית במובן שאנשיה שוכרים את הדירות, ותהליכים של ג'נטריפיקציה אינם רגישים, נגיד ככה", הוא עוצר לרגע וממשיך: "אני לא חושב שהתהליך עצמו הוא אנטי אפריקאי, אבל אני חושב שמבחינתם הוא יהיה מאוד לא נוח. החלשים הם תמיד הכי פגיעים וזה לא ניתן לכוונון או עצירה. וגם אם אתה רוצה לעזור, למי אתה עוזר? איך אתה עוזר?".

קשת לא מהססת להשוות בין גירוש הפליטים למאבקים של תושבי דרום העיר שמכונים על ידי העירייה פולשים. "זו תופעה קלאסית במרחב של קהילות מוחלשות – להסית ולסכסך ביניהן. אבל גם בנוגע לאפריקאים וגם בנוגע לתושבים הוותיקים בדרום העיר נעשית דה לגיטימציה לאוכלוסייה שלמה, והפתרון הוא גירוש או פינוי. זה מה שמסתירים מכולנו פה, הגירוש הוא לא רק של מבקשי המקלט, אלא גם של הקהילות המזרחיות. ומי מרוויח מזה? האוכלוסייה הלבנה, היהודית, שעוד מעט תגיע למגדלי הפאר שנבנים פה, וכמובן אנשי הון וכרישי נדל"ן, הממסד, העירייה, הממשלה – כל אלה שאומרים שהם מגרשים את הפליטים בשבילנו מסתירים את הכוונות האמיתיות שלהם".

בשיחה עם אסף כהנר, מנכ"ל חטיבת השיווק של חברת ewave נדל"ן, אפשר להבין עד כמה השינוי שקשת מתארת הוא מוחשי. "התפיסה היא שכל בניין חדש משנה מציאות, השוכרים הם כבר ישראלים, תל אביבים, סטודנטים, להט"בים", הוא יורה, "אמנם פחות נשים, אבל כן אפשר לראות בנות ששוכרות בשכונה. אמנם עדיין לא נעים להסתובב שם בחושך, אבל אתה כבר יכול לראות אנשים מסתובבים עם הכלב שלהם בבוקר, כמו בשכונות הצפוניות. יש דיבור חם על השכונה – להט"בים, שוק אוכל של אהרוני, פלורנטין החדשה".

העובדים הזרים הם לא חלק מהשוכרים הפוטנציאליים של הבניינים החדשים, מודה כהנר, "אבל רק לפני חצי שנה יצא מחקר שזאת השכונה היחידה באזור עם הגירה חיובית של ישראלים". לדבריו, "הזרים מבינים שהאזור מתחיל להתייקר והם מתחילים להגר למדינות כאלה או אחרות או למצוא פתרון אחר".

תמיד "הדבר הבא"

עברי באומגרטן עבר לשכונה ב־ 2008 והוא האיש שיזם את ועד הפעולה של נווה שאנן, שאחראי לפסטיבל מנורת לילה ולהפעלת לחץ על העירייה שגרם להוספת עמודי תאורה, עצים וגינון. באומגרטן הוא אחד החלוצים הראשונים בגל המתיישבים החדש, "הפוסטר בוי של הג'נטרפיקציה", כפי שהוא מתייחס לעצמו בהומור. "זה היה סלאמס נורא, מחנה פליטים מאולתר", הוא נזכר בימיו הראשונים בשכונה, "גינת לוינסקי, כל מגרש ריק, כל חדר מדרגות, כל גג שהיה פרוץ הפך לאזור לינה מאולתר. אנשים ישנו ברחובות על ארגזים, היה המאהל בלוינסקי".

בניגוד למתווכים וליזמים, באומגרטן לא ממהר לפאר את הרומנטיקה של השכונה המגוונת או את ההתחדשות העירונית. "נווה שאנן היא לא קול, היא כאילו הדבר הבא אבל היא לא קול", הוא אומר, "אנשים באים לאכול אינג'רה ולהרגיש שהם במדינה אחרת אבל מעדיפים לגור בפלורנטין. היום שבו יהיה טוויסט בעלילה – אם מסתכלים על זה ברמה נדל"נית – יתרחש כשיהיו דירות להשכרה בנווה שאנן בבניינים הישנים, שהיום מלאים בעובדים הזרים. ביום שיהיו דירות ריקות, שיעמדו ריקות, זה יהיה גיים צ'יינג'ר מבחינת הג'נטריפיקציה. בעלי הדירות יבינו שאולי כדאי להם, ואולי אין להם ברירה, אלא לשפץ את הנכסים שלהם. היום אין להם שום צורך בזה, הם מקבלים שכירות סופר גבוהה והתחזוקה ברמה של מדינת עולם שלישי".

גם אם באומגרטן מאמין שהקפיצה המשמעותית תהיה עם עזיבת המהגרים, עם השנים האפריקאים הפכו למנוע הצמיחה של נווה שאנן. הם היחידים שמוכנים לשלם 1,500 ־ 2,000 ש"ח לחדר קטנטן בדירה מרקיבה – הם כוחות השוק, ובעלי הנכסים והמתווכים הם המרוויחים העיקריים. היום דירות שני החדרים הישנות, שלפני כמה שנים בקושי היו שוות 600 אלף ש"ח, שוות פי שלושה. גם חצרות הבתים, המחסנים ובתי עסק שבמשך שנים עמדו מיותמים מקבלים שכירות בגובה פי שניים ופי שלושה משווי השוק הישראלי שלהם. החורבות והחורים הנטושים הפכו למסעדות וחנויות מכולת, וגם לאותן חמארות שהמשטרה פתחה במלחמת חורמה נגדן במהלך החודשים האחרונים.

פיני לוי הוא בעל עסק לתיווך בשכונה זה 45 שנים, הוא ראה הכל, את השנים היפות, הדעיכה, התחנה המרכזית, הרומנים, הטורקים, התאילנדים, כל אלה שבאו ועזבו או לא עזבו. מדבריו לא קשה להבין שמבקשי המקלט הם הדבר הכי טוב שקרה שם למתווכים, ועזיבתם תשפיע על מחירי הנדל"ן בכל האזור. "תהיה השפעה בשכירות – לרעה. השכירות תרד קצת אם הם ייצאו, הם גרים בדירות שלא כל אחד רוצה לגור בהן". באותה נשימה הוא מציין: "לבניינים החדשים לא מכניסים דיירים אפריקאים, נקודה", אבל מדבר בשבחם כי הם "אנשים חרוצים, עובדים קשה, משלמים בזמן לרוב".

לוואקום השכירות נכנסים תושבים חדשים, בהם הודים וזוגות מעורבים של פיליפיניות וסינים. לדלת המסתובבת של רשות ההגירה גם נכנסו בשנה האחרונה כ־ 6,000 פועלים סינים שהגיעו לתגבר כאן את ענף הבנייה. 14 אלף נוספים צפויים להגיע במהלך החודשים הבאים כחלק מהסכם לשיתוף הפעולה בין ישראל לסין.

אסף כהנר מחברת הנדל"ן עד לשינוי בשכונה שלדבריו תישאר לעד קוסמופוליטית, ומיד משווק לנו את השכנים החדשים: "הסינים הופכים חלק משמעותי מהשכונה, היה להם ראש השנה הסיני לא מזמן ומי שהסתובב פה היה בטוח שהוא בצ'יינה טאון". לוי לא מתלהב מצ'יינה טאון בשכונה: "אני לא משכיר לסינים, הם דיירים בעייתיים, הורסים את הדירות, גונבים חשמל", הוא קובע ומסביר שהמפגינים שקראו לגירוש "עוד יתגעגעו לאפריקאים. איך אומרים? גזענים".