טיים אאוט timeout

עיר מקלט: 6 מונולוגים של פליטים על מה שלא מספרים לכם

| מאת: צילום: איליה מלניקוב, רות פרל-בהריר

אחרי שברחו מרצח עם, עינויים ואונס, ביקשו הפליטים למצוא מקלט בקרב עם נרדף אחר. עכשיו יש להם משהו לומר לכם על הגירוש

  • https://static2.timeout.co.il/media/2018/01/sizes/collage_H-1_wo_680_382.jpg
פליטים מדברים. צילום: איליה מלניקוב

הלן קידנה, בת 27 מאריתריאה

"עזבתי את המדינה שלי בגיל 5 כדי לחיות עם דודה שלי באדיס אבבה. לא היה לי קשר עם המשפחה בגלל המלחמה, עד שבשנת 2011 האחיות שלי התקשרו אליי וגיליתי שהן נמצאות במחנה פליטים באתיופיה. הן סיפרו לי שאבא שלי, שהיה בצבא במשך 20 שנה, נכנס לכלא אחרי שאנשי הכפר התקוממו נגדו. אימא שלי נשארה מאחור כי היא לא הייתה בריאה מספיק והן יצאו לדרך לבד.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
"עצוב שהתקוות שלי הן לא מממשלת ישראל, אלא מרואנדה"
כך תוכלו לעזור למבקשי המקלט העומדים בפני גירוש
כשעמדתי בתור עם מבקשי המקלט במשך לילה שלם

"אחרי שהן סיפרו לי את כל הדברים האלה ידעתי שאני חייבת לברוח. חציתי את הגבול לסודן ורציתי בהתחלה להמשיך משם לאירופה, אבל גיליתי שהמסע יקר וקשה. הייתה לי אופציה אחת – ישראל. האחיות שלי הצליחו להגיע לשבדיה ולגרמניה, ואני התחלתי את החיים כאן, בלי תעודות. הכרתי כאן את בעלי, שבא גם הוא מאריתריאה. הוא היה שם בכלא במשך המון זמן ועבר עינויים קשים והוא סובל מטראומות עד היום. לפני ארבע שנים נולדה לנו כאן בת, אבל גם לה אין ניירות.

פליטים. צילום: איליה מלניקוב

"הייתי רוצה להצטרף לאחיות שלי באירופה, אבל אין לי שום אפשרות לעשות את זה. בגלל הגירוש, נראה שהאפשרות היחידה שלנו עכשיו היא רואנדה, ואני לא חושבת שנהיה בטוחים שם. אני כמעט בטוחה שאם נגיע לשם נגורש חזרה לאריתריאה, שם ירדפו אותנו – את בעלי שהיה אסיר בעבר ואותי, כי אני עוסקת בישראל בפעילות פוליטית נגד המשטר, במסגרת העבודה שלי כראש המרכז לנשים אריתריאיות. אני בעיקר חוששת לבת שלי".

תכליט מיכאל, בן 29 מאריתריאה

"באריתריאה הייתי ספורטאי, התאמנתי להיות אצן מקצועי, עד שבגיל 17 נכנסתי לכלא. נכלאתי כי היה לי פה גדול והייתי מדבר תמיד נגד המשטר. כשעצרו אותי תפסו אותי חזק מאוד בידיים ואבא שלי נבהל. אמרו לו 'זה לא העסק שלך, אתה לא יכול לעשות כלום'. הייתי בכלא כמה חודשים ואחרי זה גייסו אותי לצבא לשירות לכל החיים, בלי אפשרות להשתחרר. אחרי הטירונות הבנתי שאני תקוע ושלא אוכל לחזור להתאמן או ללמוד, אף שהייתי תלמיד חכם. החלטתי לברוח.

"ברחתי לגבול סודן, שם ניסו לתפוס אותי. ירו עליי אבל רצתי מהר ולמזלי הם לא פגעו. הצלחתי לעבור את הגבול לסודן והייתי שם כמה זמן, אבל גם שם היה קשה, בעיקר כי אני נוצרי ושם יש שריעה. משם ברחתי למצרים ושוב חזר על עצמו אותו הסיפור. היו שם אנשים שחיפשו את מבקשי המקלט כדי להסגיר אותם בחזרה למדינות שלהם ושוב החלטתי לברוח. "בסוף שנת 2007 באתי לארץ. לא ידעתי כלום על ישראל, חוץ מזה ששמעתי שהיא דמוקרטיה. כשבאתי לכאן גיליתי שזה דבר אחר. אחרי שנה התחלתי להתאמן באתלטי אורן השרון וביקשתי מהמאמן להשתתף בתחרויות בחו"ל. הוא אמר לי: 'אתה לא יכול כי אתה לא יהודי'. באותו הרגע הבנתי שהחלום שלי נשבר והחלטתי שמעכשיו אעשה דברים בשביל הקהילה שלי, ואני פועל למענה כבר עשר שנים: הקמתי כנסייה לקהילה האריתריאית, הייתי שם מורה וזמר בתפילות. כל החיים שלי זה הקהילה.

פליטים. צילום: איליה מלניקוב

"חשוב לי שיבינו שאנשים לא ברחו משם בגלל הכסף – זה עניין של חיים. אין לי כאן אימא ואבא, אני לבד, וכולם כאן הם האחים והאחיות שלי. אני אפילו בא מתרבות שמית. הייתי רוצה שנתניהו יבין שהוא הורס את התדמית של המדינה שלו. אם הוא לא יכול לתת לפליט מעמד, אז למי הוא רוצה לעזור? הרי הוא נמצא בשלטון כדי לעזור".

אידריס איסמעיל, בן 28 מדרפור

"גדלתי בכפר קטן מאוד עם שלושה אחים והייתה לי ילדות מאושרת, עד שבשנת 2003 פרצה המלחמה. אבא שלי נרצח ואמי ברחה איתי ועם אחי הבכור למחנה עקורים. הייתי שם במשך שנה וזה היה נורא. אנשי מיליציית הג'ינג'וויד עצרו אותי בגיל 15 בעוון השתייכות לקבוצות המורדים. עברתי עינויים ושחררו אותי רק תמורת כופר שהצליחו לאסוף בשבילי. כשחזרתי למחנה הייתי רואה בכל יום רצח ואונס, ובכל יום חשבתי שבעוד דקה או שעה אני אהיה הבא בתור. אימא שלי אמרה לי שאני חייב לעזוב, וזה היה רגע קשה מאוד. לא רציתי לעזוב אותה, אבל היא אמרה לי שאין ברירה ושלא אדאג לה, שאני צעיר ושיש לי עתיד.

"הרשו לי לעזוב ועזבתי לחרטום, שם התחלתי ללמוד אנגלית בערב כי הערצתי את אנשי האו"ם שהיו במחנה העקורים ורציתי להיות כמוהם כשאגדל. במשך היום עבדתי כדי להתפרנס. באותה התקופה התחלתי להבין שמתחולל בארץ שלי רצח עם והחלטתי שאני חייב להשמיע את הקול שלי. נעצרתי פעמיים והייתי בכלא במשך חודשים בלי משפט, בכל יום היו מכים אותי. חלק מחבריי נרצחו שם. בפעם השנייה ששוחררתי אמרו לי שבפעם הבאה זה יהיה לכל החיים או שיהרגו אותי. ברחתי למצרים, שבה אין חופש ביטוי ולא אפשרות להעלות את המודעות למצב בדרפור. עם כמה חברים החלטנו לחצות את הגבול לישראל דרך סיני. אחד מאיתנו נהרג כשמשטרת הגבולות המצרית ירתה לעברנו ליד הגבול עם ישראל.

פליטים. צילום: איליה מלניקוב

"כיום אני עומד בראש ארגון סיוע לפליטי דרפור, אני מעורב מאוד בחיי הקהילה ועובד בצמוד לעוד ארגוני הסיוע. אנחנו מבקשים מישראל שתיתן לנו את הכבוד שמגיע לנו, בייחוד לנוכח ההיסטוריה המשותפת של שני העמים, שאני מכיר היטב גם מהביקורים שלי ביד ושם. הרי תמיד אומרים – Never Again".

עמר גנגה, בן 21 מאריתריאה

"נולדתי באריתריאה וכמו הרבה ילדים עבדתי אחרי הלימודים ברעיית צאן. אבא שלי היה מורה לאנגלית. יום אחד אחרי בית ספר באו אנשי צבא ונעלו את כל הילדים בכיתות במשך הלילה כדי לקחת אותם למחרת במשאיות גדולות ולגייס אותם. בלילה הילדים בכיתה שבה היינו הצליחו לשבור את החלון ולברוח.

"הצלחתי לעבור את הגבול לסודן ואחרי חודש תפסו אותי ושמו אותי בכלא. זה היה גיהינום. בכל בוקר מקבלים 25 מלקות עם שוט על הרגליים, הידיים והישבן. יש הרבה אנשים בכל תא ועושים שם הכל, גם הולכים לשירותים. את האוכל זורקים עליך ותוך שנייה לא נשאר שום דבר. הייתי בן 13. זה היה ככה במשך חודשיים, עד שמישהו שילם משהו כמו מאה שקל כדי שישחררו אותנו. אני לא יודע מי, אולי אנשים מהצלב האדום שהיו מגיעים לשם ומצלמים.

"שבוע אחרי שהשתחררתי הגיעו אנשים עם רובים, מבריחים, ולקחו אותנו לסיני. חלק מהאנשים שהיו איתם באו מרצון כי היה להם כסף והם רצו לעזוב. אותנו הם לקחו כי הם חשבו שמי שמגיע מאריתריאה יוכל לבקש כופר מהמשפחה כדי שישחררו אותו. הדרך במדבר הייתה קשה. הסתירו אותנו במשאיות חציר ובמכלית דלק ריקה בלי אוכל. אי אפשר היה לנשום שם והיה חם. התמוטטתי, הרבה התמוטטו.

פליטים. צילום: איליה מלניקוב

"כשהגענו לסיני נתנו לנו טלפונים ו'יאללה, תתחילו לשלם לנו'. המשפחה שלי מאוד ענייה ולקח להם חודשים לאסוף את הכסף, הם מכרו תכשיטים וביקשו מכל המשפחה. הייתי האחרון שנשאר שם, חצי שנה בסך הכל. ראיתי שם הרבה דברים, אנשים מתים.

"כששחררו אותי עברתי את הגבול לישראל ונכנסתי ישר לסהרונים לחודשיים. משם עברתי לחדרה לשבעה חודשים, עד שמצאו לי פנימייה. לניצנה הגעתי עם עוד 50 חבר'ה כמוני. זה היה בשבילי כמו גן עדן, התקופה ההיא. התחלתי ללמוד עברית והייתי מאושר. עכשיו פחות. אחרי זה באתי לתל אביב והתחלתי לעבוד. היום אני עובד בגלידרייה ביפו והצלחתי להחזיר להורים שלי את הכסף שהם שילמו כדי לשחרר אותי. הייתי רוצה לראות אותם שוב".

אפוורקי טעמה, בן 39 מאריתריאה

"חייתי עם ההורים שלי עד שהתגייסתי לצבא ב־1999. הייתי אז בן 20. עד 2007 הייתי חייל בלי אפשרות להשתחרר. המצב שם היה קשה: עונשים לחיילים שעשו טעויות, לא הגיעו בזמן או לא התלבשו נכון כללו עינויים פיזיים קשים ונפשיים. גם הדת שלי, נצרות פנטקוסטלית, אסורה בחוק באריתריאה והעונש למאמינים הוא מאסר. יש אנשים שלא יצאו עד עכשיו בגלל הדת שלהם, עשר שנים. בקיצור, חיינו בפחד. יש דברים שאפילו אסור לחשוב עליהם. לפעמים חוקרים אותך על זה שכביכול חשבת לברוח.

"בשנת 2003 החלטתי לברוח מהמדינה, אבל לא הצלחתי עד 2007. הגעתי לסודן והייתי במחנה פליטים בחרטום שבעה חודשים. זה מסוכן מאוד כי יכולים לגרש אותך חזרה בכל יום. שקלתי ללכת ללוב, לחצות את הים התיכון ולהגיע לאירופה, אבל בתקופת קדאפי גם משם היו מסגירים פליטים חזרה למדינות שלהם. חשבתי שיהיה לי סיכוי לקבל תעודת פליט באו"ם באופן חוקי במצרים, אז הלכתי לשם ונרשמתי באו"ם. גם שם היה קשה, כי המצרים אמנם מגרשים רק סודנים חזרה, אבל הם לא מבדילים בין סודנים ובין אריתריאים – הצבע מספיק. לכן לא היינו יוצאים מהבית ולא יכולנו להתפרנס או לראות כלום. עד שהמבריחים סיפרו שיש דרך להגיע לישראל, שזאת מדינה טובה – ואין לך דרך לדעת מה נכון ומה לא.

פליטים. צילום: איליה מלניקוב

"בפברואר 2008 הגעתי לכלא קציעות והייתי שם חודש. אחרי זה שמו אותי בבאר שבע ואמרו לי ביי. הגעתי לתל אביב לזמן קצר ועברתי לחיפה לארבע שנים עד שלקחו אותי פתאום לחולות. הרגשתי רע אבל לא נשברתי. המטרה הייתה שאנשים יתייאשו וילכו ושלא יגידו שישראל גירשה אותם. תוך כדי זה התחלתי ללמוד עיצוב גרפי במנשר. מאז שאני זוכר את עצמי אני מצייר. עכשיו אני גר ברמת גן וממשיך את הלימודים שלי. אם הייתי יכול לומר משהו לראש הממשלה, הייתי אומר לו להפסיק לשחק באנשים".

אוסומעין ברקא, בן 23 מדרפור

"נולדתי בכפר קטן בדרפור. ב־2003, כשהייתי בן 9, התחיל רצח העם. חלק מהמשפחה שלי נרצח במלחמה. מ־2004 עד 2007 חייתי במחנה פליטים ובגיל 13 הבנתי שיש לי שתי אופציות – לחזור לכפר שלי ולהילחם או לעזוב את המחנה ולמצוא לעצמי חיים נורמליים. אבא שלי ואחי הגדול נרצחו במלחמה, שתי האחיות שלי ואימא שלי היו איתי במחנה.

"אימא אמרה לי דבר כזה: 'תחשוב טוב – יהיה טוב'. לא הבנתי מה היא רוצה ממני, ילד בן 13, מה אני מבין בדברים האלה. אף פעם אין רק אופציה אחת כמו שאתה חושב שיש, להילחם ולשפוך דם זו לא הדרך היחידה. עזבתי אותה עם קבוצה שעשתה את דרכה ללוב עם מבריחים מצ'אד. גרתי בבנגאזי, הכרתי משפחה לובית שהייתי מגיע אליה מדי פעם ואז הצטרף אליי חבר מהכפר שלי, שכבר נשרף, והוא הציע לי ללכת למדינות אחרות, הוא רצה חינוך יותר טוב וגם אני. הוא רצה ללכת לאירופה, לחתוך דרך הים לאיטליה ומשם לכל מקום ביבשת. כשהגענו לטריפולי הרבה אנשים שאנחנו הכרנו כבר טבעו בים, ואחרי ששמענו את הסיפורים המזעזעים האלה, אמרתי: 'לא, אני לא רוצה לאבד את חיי לפני שאראה את אימא שלי שוב'.

אוסומעין ברקא. צילום: איליה מלניקוב

"אחר כך אמרו לנו שבמצרים אפשר ללמוד, אבל שם היינו צריכים להסתתר כי הם החזירו פליטים לדרפור. ב־2008 הגענו דרך סיני לגבול ישראל. התחלנו לרוץ לכיוון הגדר, המצרים ירו לעברנו, חבר שרץ לפנינו ירו לו בגב והוא נפל, חבר אחר גם ירו בו. החיילים הישראלים עצרו אותנו בגבול ודיברו איתנו, נתנו לנו מים ואוכל. חייל אחד עשה משהו שאני לא אשכח: הוא נתן את הגרביים שלו לאדם שנכנס בלי נעליים ועם שריטות ברגליים שחבל על הזמן, ואחר כך החייל שם את הנעליים בלי גרביים. אמרתי לחבר שלי: 'אתה רואה מה עושים האנשים האלה? אם הם לא חוו את אותה חוויה הם לא היו עושים את זה".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601