עיר מקלט: סופרים מספרים איך תל אביב נכנסה להם לנשמה

‫זה שהתבייש בה וזה שמצא בה מפלט, זה שהתקשה לכתוב עליה וזו שלא יכולה להפסיק. לרגל סדרת מפגשים בין סופרים לקוראים בספריות העירוניות, ביקשנו משמעון אדף, דודו בוסי, יהודית קציר, דרור משעני ויוסי גרנובסקי לספר לנו איך תל אביב כבשה אותם

עיר מקלט
עיר מקלט
3 בדצמבר 2014

דודו בוסי

51, יליד תל אביב. סופר ומנחה סדנאות כתיבה

תל אביב בכלל ודרום תל אביב בפרט הם מודל ההשראה של כמעט כל סיפור או ספר שכתבתי במהלך חיי. נולדתי בשכונת התקווה, צמחתי בה בשנות ה־70. שכונה אחת מבין כמה שכונות בדרום העיר, שב־72 רחובותיה וסמטאותיה נדחסו למעלה מ־25 אלף תושבים. שכונה עם תדמית בעייתית, כזאת שלא השתנתה עד עצם היום הזה. רחובות וסמטאות ללא מכלי אשפה, עבור משפחות מרובות ילדים שמייצרות אשפה בכמות כפולה ומכופלת ממשפחות מודרניות קטנות. אחת ליומיים הייתה מגיעה משאית זבל של העירייה וגורפת ערמות אשפה מהרחובות, כשבין לבין אתה צריך לנשום את הסירחון, לברוח מהעכברים והעכברושים ולהתבייש. בעיקר להתבייש. כילד הייתי קורא כפייתי של עיתונים ולפחות אחת לשבוע שכונת התקווה קפצה אליי מהכותרת, לרוב בהקשרים שליליים – עוני, פשע, דלות ועליבות.

צילום: אביבה אבן זהר
צילום: אביבה אבן זהר

 

הייתי קורא את הכתבות האלו וחש שמישהו מתוך העיתון מצביע עליי ואומר לי אתה, דודו, אתה הוא הפושע, הדל והעלוב. כל כך התביישתי עד שכששאלו אותי היכן אני מתגורר הייתי משקר ואומר שביד אליהו, שכונה שהייתה לה אז תדמית הרבה יותר מהוגנת או נורמטיבית משכונת התקווה. את הבושה הגדולה החליפה בבגרותי היצירה שנשענת על המקום הזה, טרילוגיה שהחלה להתגלגל בשנת 2000 והסתיימה 11 שנה לאחר מכן. אין לי מושג איך הייתה נראית היצירה שלי לו הייתי נולד במקום שהוא לא שכונת התקווה, פריפריה במרכז. הכתיבה שלי נשענת כולה או רובה על האזור שממנו צמחתי וממנו כל כך התביישתי והסתייגתי בילדותי.

במקצועי אני מנחה סדנאות כתיבה. אחד התרגילים המרכזיים שהמשתתפים בסדנאות מקבלים הוא תיאור נוף ילדותם ומאפיינים של דמות מרכזית שחיה שם והשפיעה עליהם ועל התנהלותם. תרגיל זה פותח למשתתפים צוהר לדברים שאולי רצו לשכוח, אולי החביאו מתוך בושה או תחושת ניכור, כמוני.

[tmwdfpad]

יהודית קציר

51, ילידת חיפה. ספרה "צילה" ראה אור ב־2013 בהוצאת הספרייה החדשה – הקיבוץ המאוחד

סתיו 1987. מדי בוקר אני יוצאת מדירת השותפים השכורה ברחוב יוחנן הסנדלר ומטפסת במעלה רחוב שינקין לקפה תמר. שם, בשולחן האחורי ליד החלון הגדול הצופה אל הרחוב, אני כותבת במחברת שורות עבה את הסיפור הראשון שלי, "דיסניאל". אני כותבת בלהט, בתשוקה, בחדוות גילוי, שרויה כל כולי ברגע, שום דבר לא מסיח את דעתי. כשתמה מנת החסד היומית, אני חוזרת במורד הרחוב במעין הליכת אוויר חלומית; ראשי מרחף כבלון הליום ורגליי אינן נוגעות במדרכה. בבית אני מדפיסה את שכתבתי ב"הרמס" הירוקה שלי.

ארבע שנים קודם לכן, בגיל 20, עזבתי את בית ילדותי בחיפה ועברתי ללמוד בתל אביב. רק שם, ידעתי, בעיר המשוררים, האמנים ובתי הקפה, אוכל לצמוח, לאהוב ולכתוב. בשנתיים הראשונות גיליתי אותה לאט, בגיחות מדירה שכורה ברמת גן. ואז עברתי לדירתי הראשונה בעיר, ברחוב בזל, מול תחנת מכבי האש. בערבים עבדתי כמלצרית בלובי של הילטון המשקיף אל הים. בשנים הללו, כשכל נקבוביות הנפש פתוחות וצמאות, יצרו בי תחושת הזרות ותשוקת הגילוי מין מגנט פנימי רב עוצמה, שמשך אליו רשמים, קולות, מראות ודמויות; בוקר של תעייה נבוכה במבוך המבלבל של דיזנגוף סנטר, הצגת צהריים בקולנוע פריז כשאני הצופה היחידה באולם, מראה הים כמטפחת כחולה תלויה לייבוש בין שני בתים לבנים, בחור מפגר שעומד באלנבי על שפת הכביש, מנופף בידיו למכוניות החולפות וצועק, "סוגרים את הים, כולם לצאת מהמים" – כל אלה אכלסו את סיפורי השני, "סוגרים את הים". דמויות קבועות ומתחלפות בלובי של הילטון, הברמן, עובדי המטבח ושוטף הכלים הערבי, הים שמתנפח בחורף כלווייתן ענק ומאיים להציף את המלון על כל אשר בו – הופיעו בסיפור השלישי,"הנעליים של פליני".

ברומן "למאטיס יש את השמש בבטן" הוכתמה תל אביב בחותמה של האהבה – ריבי שנהר, שעוברת לעיר מחיפה, לומדת באוניברסיטה ועובדת כמלצרית, גרה ביוחנן הסנדלר וכותבת את הסיפור הראשון שלה בקפה תמר. ריבי ויגאל, אהובה המבוגר והנשוי, שותים בבר האדום בדיזנגוף ואוכלים במסעדות בדרום העיר, מטיילים בשוק לוינסקי ובשוק הפשפשים ומגלים מציאות בחנויות של ספרים משומשים. חנות הספרים המיתולוגית של קושניר, שהייתה מקום מפגש לכותבים, שחקנים ומוזיקאים, הועתקה בספר מאבן גבירול פינת צייטלין לבן יהודה פינת מאפו. עיר שאהבת וכתבת בה היא כבר לא זרה, היא שלך.

30 שנה אני חיה כאן. התחתנתי עם יליד העיר וגידלתי את בנותיי לא רחוק מדירתי הראשונה בבזל. אולם את השכבה הקדומה ביותר של הקשר לתל אביב חקרתי רק בשנים האחרונות, ברומן המשפחתי "צילה"; הורי סבתי, צילה ואליעזר מרגולין, הגיעו ליפו ב־1906 ודירתם הראשונה הייתה בנווה צדק. סבתי יהודית נולדה ביפו. היא וארבעת אחיה גדלו בתל אביב בסוף שנות ה־20 וראשית שנות ה־30, כשהייתה עיר צעירה, לבנה ושמחה. בעצם חזרתי הביתה.

צילום: דן פורגס
צילום: דן פורגס

שמעון אדף

42, יליד שדרות. ספרו "מתנות החתונה" ראה אור באוגוסט השנה בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן

שנים התקשיתי לכתוב על תל אביב. גם כשהופיעה בשיריי, הופיעה כמילת צופן למקום שהוא רחוק מהבית, שמוגדר על דרך השלילה. האמנתי אז בתמימות שתל אביב היא עיר שנוח להיות בה זר, שהנוחות מייתרת את הזרות כטבור הכתיבה.

תל אביב הפכה להיות מחוז חפץ רק כשהתחלתי לכתוב פרוזה. את הרומן הראשון שלי, ״קילומטר ויומיים לפני השקיעה״, כתבתי הרחק מתל אביב, מתוך געגוע. לפתע התעוררה השאלה אם הדימוי הנפשי של תל אביב יכול לאצור בתוכו את שלל המשמעויות הכרוכות במושג בית. התשובה לא נשאה חן בעיניי. גיבור הרומן, אליש בן זקן, מהגר מאשקלון, אהב כמוני את תל אביב, אבל מחשבתו על הקיום בה לוותה בחרדה מתמדת. הוא היה מסוגל להגות בה רק ביחס לאסון, אסון ממשמש ובא, או אסון שאירע בה והיא עוד שורדת את תופעות הלוואי שלו. הדגם הזה חזר והשתכפל בכל היצירות שלי מאז. תל אביב היא עיר עמומה, על סף קטסטרופה, נכונה להינדף, או להפך – כבר עברה בה החרב והיא מגייסת את כוחותיה לשימור תדמית השגרה שלה. בעבורי נעשתה תל אביב נקודת מוצא לשאלה מטפיזית מרכזית של הכתיבה: מה פשר החיים בעיר ששום התנסות בה לא נחווית כאמיתית? וממילא פתח לתתי הסוגיות: מה עושה התנסות לאמיתית – איזו צורה של הכרה, איזה משקל של זיכרון? איך נצבר הזמן במהומה האדריכלית, במבנה המסועף של תשוקה כוזבת?

העמדתי לא מעט גרסאות של תל אביב בחקירתן, תרגמתי את חיי אל החקירה: תל אביב שבגן ציבורי שחון שלה תיתכן התגלות מיסטית; תל אביב המתנהלת על פי סדרי המשנה בעוד חמש מאות שנה; תל אביב ששמות הרחובות שלה מחוקים, שהאזורים הממשיים בה הם הפרברים, השכונות המודרות מתפיסת העצמי שלה; תל אביב שנוסח אחר שלה מאיים לבקוע מאחת השכונות הללו ולמחות אותה. אט אט, באורח בלתי נמנענ, התגלגלה החקירה לשאלה חברתית – מה פשר הקיום בתל אביב, שעל אף גאוותה על התודעה הקוסמופוליטית שלה היא העיר האחידה והלבנה ביותר בישראל?

צילום: אביבה אבן זהר
צילום: אביבה אבן זהר

יוסי גרנובסקי

ספרו "אל־מינא" ראה אור ב־2013 בהוצאת מטען

באחד הסיפורים שכתבתי, מתגלגל צעיר, ערבי-נוצרי, בשלהי מלחה"ע ה-2, למחלקת הדרכונים הבריטית בבנגאזי שבלוב, שם הוא מתאהב בצעירה יהודייה בת המקום. כשהוא חוזר לחדרו במלון, לאחר הפגישה שבה התאהב באותה צעירה, הוא מתהלך ברחובות העיר וכאילו רואה אותם בפעם הראשונה. אפילו את הרחוב והבניין שבו מקום העבודה שלו, הוא לא מכיר. פתאום הוא מגלה את היופי שלהם, החלונות הארוכים והקשתות, ארבעת הדקלים הנישאים מעל גג הבניין בן שלוש הקומות, ומגדל השעון שלצדו עם הפעמון הענקי בראשו. הרחוב, הכיכר, העיר כולה עוברת הזרה ונהפכת לפלאית. פעם, אומר הצעיר, קראתי שיר של משורר, אני לא זוכר את השם, אני חושב הוא יווני, שמספר איך הוא עומד בלילה על המרפסת במלון שלו ומסתכל על העיר, על הרחובות, על הבתים, על השוק, על הבתי קפה, על הבתי זונות ואתה מרגיש שהוא אוהב את העיר כולה, למה שבבית אחד, ברחוב קטן אחד מהרחובות שהסתכל עליהם, גרה מישהי שהוא אהב. ככה הרגשתי. מסכם גיבור הסיפור את תחושותיו. הרחובות והמקומות שהוא מתאר הם בעיר בנגאזי.

השיר שבו הוא נזכר, נכתב ב-ועל-אלכסנדריה. הוא עצמו ואהובתו מגיעים באיזשהו זמן ליפו. הסיפור כולו מתחיל ומסתיים ביפו. אני כותב על יפו. אבל העיקרון הוא אותו עיקרון. כשכתבתי רומן על חיי פועלים בנמל יפו בשנות ה-30, ונתקעתי בשלב מסויים של הכתיבה, הסתובבתי הרבה בנמל לספוג את האווירה, האוויר, הריחות, לשאוב השראה ממראה הדייגים והסירות, מהמבנים הישנים והמחסנים הגדולים. אבל גם דיברתי המון עם חבר יפואי שהוא בחרי (ימאי) לשעבר, מנמל יפו. כיוון שאני כותב על היסטוריה קרובה ומשחזר את זיכרונה של העיר ומראיה, אני נובר בארכיונים שונים ומשונים, כמו ארכיון ההסתדרות ומוזיאון המכס והבלו, אבל בעיקר מבלה את זמני עם יפואים מבוגרים שחיו באותה תקופה. כשהקראתי את הרומן על הנמל, במהלך כתיבתו, בבית קפה ביפו, קרה באחד הערבים שמה שהקראתי הזכיר לאישה מבוגרת ויקרה ללבי, דמות יפואית שכלל לא הזכרתי אותה. זו הייתה דמות שרציתי מאוד להכניס לסיפור, אבל עד אז לא הצלחתי. והנה, לאחר אותו הערב, מצאה הדמות היפואית הזו את דרכה לפרק הבא. העיר היא אנשיה. וסיפורי העיר הם הסיפורים של האנשים החיים בה. וכאשר אני מדבר על השפעת העיר על כתיבתי, הם ההשראה לה.

צילום: ורד נבון
צילום: ורד נבון

דרור משעני

39, יליד חולון. ספרו השלישי "השוטר שירד במדרגות ונעלם" (אברהם אברהם: החקירה השלישית) יראה אור בשנה הבאה

כשהייתי נער, תל אביב הייתה המקום שהייתי בורח אליו. הייתי יוצא בבוקר מהבית, תיק הגב מלא מחברות וספרי לימוד, אבל במקום ללכת לבית הספר הלכתי לתחנה של קו 1 או קו 3 ברחוב שנקר בחולון, עליתי על האוטובוס אחרי שווידאתי שאיש לא הבחין בי וירדתי באלנבי או בדיזנגוף, תלוי במזג האוויר. המטרה, כמעט תמיד, הייתה קולנוע לב. הסרטים התחילו ב־11:30 או ב־12:00 ואת הזמן שהיה לי עד אז העברתי בחנויות הדיסקים או הספרים באזור, בעיקר ב"חור בשחור". אבל מטרת הבריחות האסורות הייתה הסרטים, אלה שלא הגיעו לבתי הקולנוע בחולון, שבזה אחר זה הלכו ונסגרו אז, או אלה שכבר אי אפשר היה לראות עם החברים מבית הספר כי הם היו "אמנותיים מדי" (משום מה זכורים לי עכשיו שניים: "איידהו שלי" של גאס ואן סנט וסרט מתח שאני אפילו לא זוכר מה קרה בו בשם "שנת האקדח").

מאז עברו יותר מדי שנים. אני מתגורר בתל אביב מאז 2001 וכבר לא צריך לברוח אליה. היא הבית היחיד. ובכל זאת, בספרים שאני כותב, תל אביב עדיין איננה מקום שגרים בו. היא נותרה המקום שאליו בורחים. בספר הראשון שלי, "תיק נעדר", כמעט כל הדמויות בורחות לתל אביב כשהן צריכות אוויר לנשימה, או לפחות חולמות על בריחה אליה. בתחילת הספר השלישי, שאני כותב עכשיו, שחזרתי את הימים המתוקים מתקופת הנעורים ממש: בבוקר הגשום מאוד שבו נפתח הרומן, מודיע גיבור הסדרה הבלשית שלי, רב־פקד אברהם אברהם, שהוא חולה ולא יגיע לתחנת המשטרה בחולון ואז הוא לוקח את האוטו ונוסע לאזור הדולפינריום, לשוק ולחוף הים.

דרור משעני. צילום: ינאי יחיאל

אני שואל את עצמי לפעמים מתי יפסיקו הספרים שלי לברוח לתל אביב ויעברו להתגורר בה, אבל אין לי תשובה. האם האופן שבו אתה חווה מקום בילדותך נשאר האופן שבו תחווה אותו תמיד, גם כשיחסיך איתו משתנים? והרי החיים בתל אביב פשוטים כל כך, אז למה הכתיבה עליה עדיין מסובכת? תשובות, כאמור, עדיין אין לי. אבל אולי בעצם זה לא נורא: הרי יש גם עונג בכך שבכל פעם שאני הולך באמצע היום לסרט בקולנוע לב אני עדיין מרגיש קצת כמו פושע נמלט.

"11 ב־10" של מחלקת הספריות של עיריית תל אביב, רביעי, ספריות עירוניות ברחבי העיר, 19:00, הכניסה ללא תשלום